נקודת המוצא של החינוך לחיים רוחניים היא ההכרה שהאתגר הייחודי והמובהק של החיים האנושיים אינו הישרדות, סיפוקים גופניים, צבירת רכוש או השגת מעמד חברתי גבוה ושלטון על אחרים (נמרוד אלוני).

המאמר מתמקד ברוחניות ובהשלכותיה על מהות החינוך וייעודו. הגדרת הרוחניות בספרות המקצועית כוללת בדרך כלל שני יסודות מרכזיים: טרנסצנדנטיות (transcendence) ומשמעות. הראשון עוסק בקשר אל הוויה נשגבת הנמצאת מעבר למציאות הנגלית והגשמית, הוויה הנתפסת כמאחדת ומלכדת את כל הקיים ומצויה בו. היסוד השני בהגדרת הרוחניות עוסק בשאלות לגבי אופי הקיום, תכליתו ומשמעותו, שאלות המובילות לתובנות לגבי ההוויה הנשגבת. תהליך ההתפתחות הרוחנית נתפס, אם כן, כהתפתחותה של היכולת להתחבר לממד זה וביישומו בחיי היום-יום ( מייזלס, עפרה ).

בבחנה את כיתת בית הספר כמרחב רוחני, התבססה כותבת המאמר על כמה משאבים: שנות ניסיונה כמורה בבית ספר, זיכרונות בדבר התנסויות רוחניות מימי ילדותה, וגוף הידע העוסק בביטויי רוחניות בקרב ילדים. מטרתו של המאמר הנוכחי הינה לבסס את הטענה כי הכיתה אכן מהווה מרחב רוחני, אף על פי כי לעתים קרובות אין אנו מבחינים בזאת, ומובלים על ידי חיי השגרה רוויי הלחץ שבכיתת הלימוד. ניסחה זאת היטב אליזבת בראונינג כשכתבה שלא עולה בדעתנו לחלוץ נעליים טרם כניסתנו לכיתה. במאמר זה המונח רוחניות מתייחס ליכולתו של האדם להבחין באשר קיים מעבר לו, לתהות בנוגע לסובב אותו, ולחוות תחושות קולקטיביות או פרטיות של פליאה והתעלות אל מעבר לגבולות ההיגיון האנושי. חוויות רוחניות הינן צורות טבעיות של התודעה האנושית, החוצות גבולות תרבותיים ודתיים ( Schoonmaker, Frances).