למרות ההכרה ההולכת וגוברת בהשפעת החינוך היהודי על הזהות היהודית בקרב קהילות התפוצות, מעטים למדי המחקרים שבדקו את השפעת מיקומה של הקהילה על הרישום לבתי הספר בפרט ועל חיזוק הקשר הקולקטיבי בין הקהילה לבין מדינת ישראל בכלל. המחקר הנוכחי בוחן, במסגרת דיסציפלינרית של לימודי הגירה ופזורה (Diaspora studies) את הפרקטיקות הפדגוגיות שיזמה קרן ברונפמן לחינוך יהודי (Bronfman Jewish Education Council) והמיושמות באמצעות מחנכים יהודים ממונטריאול, כדי לחזק את הקשר בין תלמידי התפוצות לבין מדינת ישראל וכדי להמחיש את חשיבות קיומו ויצירתו של מנגנון חינוכי חזק התומך ומעודד קשר עם ישראל.

הספר "מחאי, מחאי כפיים" – פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים העברית בתקופת הישוב 1948-1939, בוחן כיצד נרתמה שירת הילדים, שפורסמה בעיתוני הילדים בעשור שלפני הקמת המדינה, לעיצוב ולחיזוק זהותם הלאומית של הילדים, במגמה להכשירם ולפתח את מחויבותם להמשך המפעל הציוני. כיצד כתבו על המולדת לילידי הארץ משוררים שלא נולדו בה? כיצד שוררו לילדים על גבורה והקרבה עד מוות? כיצד התייחסו בשירים לעם שישב פה קודם? כיצד השתמשו הכותבים בתכונתה הפיגורטיבית של השירה כדי להוסיף משמעות גם למבוגרים, לעתים שונה מזו שיועדה לילדים? והאם השפיעו השירים על עיצוב תודעתם של הקוראים הצעירים, של הדור אשר הקים את המדינה? (נעמי בן-גור).

הנושאים הנידונים בספר זה מצביעים כולם על מגמה משותפת. כולם מבקשים לתרום להנחת היסודות לתפיסה יהודית חינוכית חדשה. נושאים חינוכיים מובהקים, כגון פרשנות, הנחלה וחידוש, חינוך האופי ומשבר הזיקה למסורת בעת החדשה, נידונים מחדש מפרספקטיבות הגותיות וחינוכיות שונות. המאמרים ההגותיים העוסקים במשנותיהם של הוגים ידועים, כגון הרב קוק, בובר, רוזנצוויג, ראבידוביץ, ברדיצ'בסקי ושטראוס – דנים כולם בסוגיות חינוכיות שמעסיקות את המחנך היהודי המודרני. לצדם המסות החינוכיות רוויות בתובנות שנדלו מהשקפותיהם של הוגים יהודים מהעת החדשה. דוגמה מובהקת לקשר האורגני השורר בין המרכיבים השונים של הספר היא ההטמעה החוזרת ונשנית של לוז, שחינוך אמיתי הוא חינוך האדם השלם, על כל ההיבטים של אישיותו ואופיו. ואולם, לדעת לוז, הבעייתיות הספציפית בחינוך יהודי בימינו, קשורה במשבר ההתרחקות מן המסורת הטקסטואלית של העם היהודי. פתרונו של משבר זה נעוץ ביצירת שפה ישראלית-יהודית חדשה, וזהו ייעודו של החינוך (אהוד לוז).

מרכזו של ספר זה הקביעה כי קיימת אובייקטיביות, זאת בניגוד לרוח 'הפוסטמודרנית' הרווחת שלפיה אין ולא תיתכן אובייקטיביות, שהרי 'הכול בעיני המתבונן' ולכל אחד 'הנרטיב שלו'. באמצעות 'תרגיל החפץ', השווה לכל נפש, מוכיח הספר כי כל אחד מאתנו תלוי בעצם קיומו החומרי-כלכלי בזולת באופן מוחלט. אף שאין מדובר בדעה או בנרטיב, אלא בתיאור אובייקטיבי של המציאות, עובדת התלות ההדדית איננה תופסת מקום בשיח הציבורי והחינוכי, הרווי בתודעת אינדיבידואליזם. אין רע באינדיבידואליזם כמובן, אך הספר מבקש לטעון כי תפיסת האינדיבידואליזם הרווחת בימינו היא, לאמיתו של דבר, חלקית בלשון המעטה. בהתאם מנסה הספר להציע לה תיקון באמצעות הצגת נושאים שעל סדר היום מתוך הקשרים היסטוריים. בספר מוצגת השקפת עולם ובה התייחסות לנושאים מרכזיים כמו הפערים החברתיים, הזהות היהודית והסכסוך היהודי-ערבי. זהו למעשה ספר היסטוריה לאנשים שהיסטוריה איננה מקצועם. הוא מיועד לפיכך לציבור הרחב ולכל מי שהחינוך יקר ללבו (אודי מנור).

על רקע קונפליקט עמוק ויסודי בין מחנה ליברלי הדוגל בערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם לבין מחנה בעל זיקה חזקה לערכים לאומיים, מזכיר לנו ספרו של ראובן גרבר, הומניזם ישראלי, כי קיימת אפשרות שלשית – אפשרות של ציונות רוחנית. אפשרות זו מבוססת על ערכים של מסורת יהודית ותרבות דמוקרטית, ולכאורה היא משלבת בין מורשת רליגיוזית של העבר לבין מציאות מודרנית המאפיינת את ההווה. מדוע, שואל המחבר, מגמה ישראלית-הומניסטית זו אינה מונחת על סדר היום הלאומי שלנו, ומדוע אינה ידועה בציבור? מדוע לא נקלטה תפיסת הציונות הרוחנית בדנ"א הישראלי? ומדוע נכשלה מערכת החינוך באימוצה של השקפה זו ובהטמעתה בקרב בוגריה?שאלות מעניינות, מאתגרות ומעוררות סקרנות אלו עומדות במרכז הדיון אשר הספר מציג ( אורי בן צבי ) .