גישתו החינוכית של טרופר, כפי שהיא עולה ב"שביל בעולם", היא קודם כל הומניסטית. "ביקשנו לחנך לאהבת אדם. כל אדם באשר הוא… בלי אבל ובלי סייגים. כל אדם נברא בצלם". פעם אחר פעם טרופר פורש עשייה חינוכית שמוּנעת מתשוקה עזה לקדם צעירים, מדאגה עמוקה לשלומם ולכבודם, מתובענות מחמירה לשוויון הזדמנויות, ממחאה נגד עוולות הפערים החברתיים והנחשלות המצמיתה שאלה מולידים. רצונו כמחנך — לגעת בנפשם של התלמידים, לעורר בהם אמון וכבוד הדדי, להעצים בהם את תחושת המוגנות והמסוגלות ולעשות כל שביכולתו כדי לסייע להם "לפרוש כנפיים" (נמרוד אלוני).

הדוח מתאר מהלך לימודי שהוביל צוות מומחים בראשותו של פרופ' נח לוין-אפשטיין ועיקרו ארבע סקירות ספרות: 1. קשרים בין היבטים חברתיים-כלכליים ואי-שוויון לבין אקלים הכיתה ובית הספר וזיקתם להישגים לימודיים; 2. מגמות של בידול או שילוב בסביבת המגורים על בסיס מיצב חברתי-כלכלי של התלמידים בבית הספר; 3. חינוך בגיל הרך כאמצעי לצמצום אי-שוויון ופערים חברתיים: מחקר, מדיניות ופרקטיקה; 4. מגמות בהשקעת משאבים בחינוך לפי מעמד חברתי-כלכלי: השקעה ציבורית, השקעה של המגזר השלישי והשקעה של משקי בית. שלב ב' של הפעילות נעשה בתמיכת הכנסת ובשיתוף מרכז המחקר והמידע של הכנסת (עודד בושריאן).

מורים וחוקרי חינוך רבים טוענים לחשיבות הגישה של "חינוך רלוונטי תרבותית" (Culturally relevant education). בנבדל מרב-תרבותיות בחינוך צמחו שני כיוונים חשובים אחרים: האחד – מיקוד בעבודת המורה ב"הוראה נענית-תרבות" (Culturally responsive teaching); השני – מיקוד בעמדה ובפרדיגמה שנוקט המורה ב"פדגוגיה רלוונטית-תרבותית" (Culturally relevant pedagogy). חרף מתיחת קו בין הוראה לבין פדגוגיה, שני הכיוונים מדגישים צדק חברתי וכיתה כאתרים לשינוי חברתי. כסינתזה של כיווני מחקר משלימים אלה הממוקדים בהוראה אפקטיבית לתלמידים שונים, הכותבים מתייחסים למושג כולל – "חינוך רלוונטי תרבותית". הם מציגים ארבעה סמנים (Markers) של "חינוך רלוונטי תרבותית" ומנתחים על פיהם כ-40 פרסומים המפורטים בסקירה (Aronson, B., & Laughter, J).

בעשור האחרון חיזקה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל את מחויבותה החברתית ופיתחה תכניות חדשות למעורבות סטודנטים בקהילה. רבות מהתכניות הללו משלבות בין ידע אקדמי לפעילות חברתית ובין תיאוריה לפרקטיקה. התפתחות זו היא חלק ממגמה בין־לאומית של חזרה לתפקידה המסורתי של האקדמיה כמקדמת ערכים של דמוקרטיה והשתתפות אזרחית פעילה. בהתבסס על שיטת "למידה מהצלחות", מציגים הכותבים סיפור הצלחה של קורס משַלב עשייה אחד, "מתורגמנות קהילתית" באוניברסיטת בר־אילן, וממנו גוזרים ארבעה מדדים עיקריים לבחינת הצלחה: מחויבות, עקביות, למידה והקשרים (מודל מַעֲלָ"ה). המאמר מדגיש את הצורך במחויבות של כל השותפים בתהליך: הסטודנטים, המרצים, המוסדות להשכלה גבוהה, ארגוני החברה האזרחית ונציגי הקהילות (דפנה גולן, יונה רוזנפלד).

נייר העמדה "אדם מחונך עוצר בזמן" מציג לאנשי החינוך וההוראה הסבר תמציתי על תופעות הגזענות, פשעי השנאה והאלימות הפוליטית. בהמשך הוא מציג אבחנות והבחנות לגבי תהליכי ההיגרפות ב"נחשול". בחלק הארי מוצגים עשרה יסודות חינוכיים – אינטלקטואליים, רגשיים, חברתיים ופוליטיים – שאם נשכיל לטפחם כהלכה נצליח לטפח בדורות הצעירים את העמידות והחוסן כנגד הרוע, העוולות והזוועה שמחלות תרבות אלה גזורות על האנושות (נמרוד אלוני).

ספר זה בוחן את תשלומי שכר הלימוד כמגמה הבולטת ביותר במדיניות ההשכלה הגבוהה הכוללת את המגמות הניאו-ליברליות העכשוויות בתחום המדיניות של ההשכלה. הספר בוחן את השינויים האחרונים במדיניות של תשלום שכר הלימוד במספר מדינות מערב אירופאיות, בקנדה, בארה"ב ובסין וחוקר את ההשפעות של שינויים אלה על הכניסה להשכלה הגבוהה. לספר זה יש שתי תרומות עיקריות:ראשית, הוא מספק סקירה של הרפורמות הנוכחיות מפרספקטיבה השוואתית, כולל טווח מגוון של ההקשרים הלאומיים; שנית, הוא מפרט ניתוח שיטתי של הרציונל של מדיניות התשלומים של שכר הלימוד, כלים ותוצאות במונחים של הכניסה להשכלה הגבוהה(HUBERT ERTL & CLAIRE DUPUY, 2014).

ד"ר צבי בקרמן, חוקר ומרצה בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, סבור שהמושג "זהות", כמו מושגים רבים אחרים הנוגעים לעולמו הפנימי של האדם, הוא בדיה לא מועילה ולא צודקת: "האליטות בודות ישויות נסתרות, לוקחות עליהן בעלות וזוכות ביתרון חברתי-מעמדי" (יורם הרפז).

מאמר זה מתייחס למטרת החינוך במאה ה-21 וקורא להשהיית תשומת הלב לנושא שמרבים לעשות בו אך חזון חינוכי דל בצדו – סטנדרטים לאומיים, בתי ספר ממומנים ציבורי ,שאינם נענים לדרישות שונות של המערכת המממנת, קישור בין הישגי תלמידים לבין הערכת מורים ושתיקה סביב נושאים של צדק חברתי, אתיקה והעדר ייצוג לבני קבוצות שוליים בתחומים שונים. המאמר מצטרף לאחרים המעלים שאלות בדבר מטרת/מטרות החינוך בחברה דמוקרטית. הטענה המועלית במאמר היא שבתהליכי החינוך ראוי להתייחס לטיפוח של חיים משגשגים ושחזון של צדק חברתי של החינוך חיוני לצורך זה. המשמעות של חיים משגשגים שונה בין אדם לאדם, וכוללת פרקטיקות ליבה חיוניות. חשוב שכל מי שעוסק בחינוך לטיפוח חיים משגשגים לתלמידיו בחזון של צדק חברתי יבהיר לעצמו את המשמעות של עשייה זו, יכיר בכך שהתלמידים מעוצבים ע"י ההיסטוריות שלהם ושערכי יסוד, הערכה העצמית, שאילת שאלות ביקורתית, דמוקרטיה, פעילות חברתית וקני מידה לשיפוט העשייה הן פעילויות חיוניות בהקשר זה ( Grant, A.C ).

צדק חברתי הינו אחד המושגים המעורר מחלוקת ורגשות חזקים בשיח על חינוך. גם השימוש הנרחב במושג בהכשרת מורים מגדיל את המבוכה וההתרגשות. אחת התוצאות עשויה להיות אי הבנה של המושג ע"י מתכשרים להוראה והעדר יכולת לפעול ברוח זו. המשגת "צדק חברתי" – אין מחלוקת לגבי ההבנה שכל אחד זכאי ליחס הוגן ושוויוני באשר לנגישות שווה של אנשים לחומר או להזדמנויות. השאלות עולות ביחס לניתוח הסיבות לאי-צדק ולאי-שוויון ולבחירת פתרונות כדי לתקנם. יש הטוענים שהסיבה של העדר נגישות שווה ניתנת להבנה באמצעות ניתוח של התנהגות הפרט וכך יש גם לפתרה – באמצעות מאמצים אינדיווידואליים. הוראה לצדק חברתי היא עשייה מורכבת בהיבט התיאורטי ובהיבט המעשי; תגובות אנושיות לאי-שוויון אף מורכבות הרבה יותר. הדרכת מתכשרים להוראה להשתמש בשתי האוריינטציות הנזכרות עשויה לקדם את האפשרות של יותר דרכים להבין למידת תלמידים וכתוצאה מכך ליותר שיטות לשפרה. הראיה הרחבה יותר עשויה להיות תנועה חיובית יותר להשבה של המושג "הוראה לצדק חברתי" ויצירה של דרך לתמיכה במורים שיבינו ויישמו הוראה יעילה יותר בהיבט החברתי ( Chubbuck, S.M).