שומריה הוקם בשנות השלושים של המאה העשרים כמסגרת חינוכית למתבגרים ואימץ שיטות חינוכיות חדשניות להכשיר בני נוער לחיים אקטיביים באוטופיה הסוציאליסטית של הקיבוץ. המוסד החינוכי שומריה שימש בעצם כפנימייה של קיבוצי השומר הצעיר. קריאה קפדנית של חומר ארכיוני שכתבו הצעירים מאפשרת לעקוב אחר תהליך עיצוב-העצמי בשומריה, תוך התמקדות בתפישותיהם, בהתבגרותם האישית, בהתגבשות הקבוצות שאליהן השתייכו ובפעילויותיהם היומיומיות. מחקר זה מתאר אתיקה שהפכה זמן פרטי סובייקטיבי לזמן קולקטיבי וכך יצרה עצמי קולקטיבי שהועדף על פני העצמי האינדיבידואלי.

מטרת מאמר זה היא להדגיש את חשיבותה של גישת הפדגוגיה החברתית (social pedagogy) להתמודדות עם בעיות חינוכיות-חברתיות. גישה זו זוכה לעניין רב בשנים האחרונות כתיאוריה לטיפול בבעיות קיימות בתחום העבודה החינוכית-סוציאלית. הנחת היסוד של הפדגוגיה החברתית היא, כי לכל ילד זכות להתפתח בדרך ייחודית, שתאפשר לו השגת אוטונומיה. גישה זו גורסת, כי יש ללוות ילדים ובני נוער במהלך התפתחותם, תוך שיתוף פעולה עימם וכדרך להעצמתם. העצמה, בהקשר זה, היא אידאל אתי ואינה נתפסת רק במובנים של רכישת השכלה. היא מאפשרת לפרט למצוא את דרך החיים המתאימה לו וגם מיטיבה עם האנושות בכללותה (מיכאל וינקלר).