יכולת הכינון העצמי הוכרה כבר במחקר כיכולת חיונית להתמודדות עם דרישות החיים הבוגרים (Baxter Magolda Creamer, & Meszaros, 2010), ואף על פי כן, מחקריהם של קיגן (1994) ושל בקסטר מגולדה (2008, 2004, 1999) הראו שבוגרי מוסדות השכלה גבוהה אינם מוכנים דיים לחיים המקצועיים. כיוון שהתפתחות הכינון העצמי מתחילה בגיל ההתבגרות, רבה השפעתם של בתי הספר התיכוניים על עידוד השלבים הראשונים של יכולת זו. פדגוגיה הבנייתית- התפתחותית הוכרה כמשפיעה לחיוב על כינונם העצמי של סטודנטים, כיוון שהיא מתקפת את תרומתם להוראה, משלבת את חוויותיהם בתהליך הטמעת החומר ומעודדת את השתתפותם הפעילה בתהליך הלמידה. באופן דומה, פדגוגיה חווייתית חוץ בית-ספרית עשויה לעודד כינון-עצמי בקרב מתבגרים.

אלפרד אדלר, 1870–1937, עמיתו של פרויד ואבי הפסיכולוגיה החברתית ההומניסטית, שעל עקרונותיה מבוססים בתי הספר להורים בישראל ובמקומות אחרים, טען שהתנאי הפסיכולוגי החשוב ביותר ללמידה של תלמידים הוא תחושת ערך; תלמיד פנוי ללמידה ואף שמח בה רק כאשר הוא מרגיש שיש לו ערך, שהוא רצוי, יכול, שייך. תחושת השייכות מקנה ערך – אנשים שאני מוקיר צריכים אותי, שואלים עליי, חשים בחסרוני, מייחסים לי ערך. חוויה של ערך הנובעת מחוויה של שייכות היא הדלק המניע בני אדם – גם את הלמידה. כאשר תלמיד מרגיש לא שייך, לא רצוי, לא שווה – הוא אינו לומד; הוא עסוק בחוסר הזה ומנסה לפצות עליו, לעתים קרובות על ידי יצירת "בעיות משמעת" ( נאוה כהן).