לתלמידים כיום יש אינסוף כלי למידה בקצות האצבעות. השקופיות הוחלפו מזמן במצגות ושיעורי בית ניתן "להעתיק" בלחיצת כפתור בסלולרי לשליחת קובץ התשובות. השאלה הנצחית בקרב חוקרי חינוך וחברה היא אם כל השפע הטכנולוגי הזה תורם ליכולתם של תלמידים להצליח או פוגם בה? לטענת החוקרים במכון פיו, 87 אחוזים מ-2,462 המורים שהשתתפו בסקר בארצות הברית מאמינים שהטכנולוגיות הדיגיטליות של היום "יוצרות דור מוסח בקלות בעל טווח תשומת לב קצרה". 64 אחוזים מהמורים טענו שהטכנולוגיה מזיקה יותר ממועילה לתלמידים שלהם ( אילנה ברודו ) .

על פי שני סקרי מורים שהופצו לאחרונה, קיימת דעה רווחת בקרב מורים שהשימוש הקבוע של תלמידים בטכנולוגיה דיגיטלית פוגע בטווח הקשב וביכולת ההתמדה שלהם לנוכח משימות מאתגרות. החוקרים מציינים שהממצאים מייצגים את העמדות הסובייקטיביות של המורים ואינם צריכים להיתפס כהוכחה ניצחת לכך ששימוש נרחב במחשבים, טלפונים ומשחקי מחשב משפיעים על יכולת התלמידים להתמקד. אף על פי כן, החוקרים שביצעו את המחקרים, יחד עם חוקרים אשר בוחנים את השפעת הטכנולוגיה על התנהגות והמוח, אומרים שהמחקרים הם משמעותיים בשל נקודות התצפית של המורים, המבלים שעות ביום בהתבוננות בתלמידים ( Richtel, M) .

מטרות המחקר היו לבדוק האם יימצאו הבדלים ברמת אוריינות התקשוב, בשילוב התקשוב בהוראה-למידה-הערכה ובעמדות כלפי התקשוב בין מורים בבתי ספר מדגימי תקשוב לבין מורים בבתי ספר רגילים. כמו כן בדק המחקר את מאפייני המורים בסביבה . לימודית מתוקשבת במאה ה-21.מתודולוגית המחקר הייתה כמותית. המדגם כלל 811 מורים בבתי ספר יסודיים מהמגזר היהודי, מתוכם 402 מורים מבתי ספר מדגימי תקשוב ו- 409 מורים מבתי ספר רגילים ( ברכה פלד , נגה מגן-נגר ) .

המאמר חושף סתירות בתפיסותיהם של מורים בנושא מקומו של המחשב בחינוך. נבחנו בו תפיסותיהם של ארבעים ושבעה מורים העושים שימוש במחשב בכיתתם במשך שנים מספר. כלי המחקר היה שאלון בן ארבעה חלקים, והנתונים עובדו באמצעות כמה כלים. מרבית המורים הביעו עמדות חיוביות בנושא חשיבותן של טכנולוגיות המחשב לקידום ההוראה, לקידום הלמידה ולקידום המקצועי שלהם. בד בבד נמצא שמרבית המורים סבורים כי אפשר להגיע לידי למידה משמעותית גם ללא צורך בטכנולוגיות המחשב ( אפללו, אסתר) .

מחקר זה בוחן את השילוב של לוח אינטראקטיבי מתוקשב בכיתה על ידי מורים, שאנגלית אינה שפת אמם, המלמדים אנגלית כשפה שנייה בבתי ספר ממלכתיים בצרפת ובגרמניה. הקוגניציות של המורים נחקרו באמצעות נתונים אמפיריים איכותניים, ששילבו תצפיות בכיתה, הקלטות בוידאו של השיעורים, ראיונות עומק ועשיית רפלקציות שצולמו בוידאו (Schmid, Euline Cutrim; Whyte, Shona, 2012).

בכנס ון-ליר הופץ סיכום של מחקר , שבחן את התפיסות של מורים ומנהלים לגבי האמון שמוענק להם בעבודתם. המחקר בוצע ע"י מכון ון-ליר בשיתוף עם מכון אבני ראשה. במחקר השתתפו 15 מורות ו-15 מנהלים מבתי ספר באזור ירושלים. המחקר נערך בצורה איכותנית באמצעות ראיונות עומק עם המורות והמנהלים. המורות ציינו את האוטונומיה ניתנת להן בעבודתן כקנה מידה מרכזי לתחושה שיש בהן אמון. המורות גם ציינו כי תכנית הלימודים המהודקת בישראל היא אחד הגורמים המרכזיים המגבילים את האוטונומיה שלהן. המורות שהשתתפו במחקר הבחינו בין שני סוגי בקרה על עבודתן : בקרה חיצונית שמפעיל משרד החינוך ובקרה פנימית שמבצע בדרך כלל המנהל. המורות תפסו את הבקרה החיצונית , שמתבצעת ע"י המפקחים, כמנותקת לגמרי מההקשר הבית ספרי והכיתתי. כמו כן , סברו המורות כי הבקרה שמבצעים המפקחים אינה איכותית , אינה יעילה, ולעתים לא הוגנת .

מחקר זה השווה בין שלוש קבוצות של מורים: קבוצת מחשב לכל מורה ולכל תלמיד – להלן 1X1 , קבוצת מורים המצוידים במחשב אישי וקבוצת מורים המלמדים ללא שילוב אמצעים טכנולוגיים. המחקר בחן השפעת נכונות המורים לשינוי ועמדותיהם כלפי שילוב טכנולוגיה בהוראה על השימוש בטכנולוגיה לתקשורת ועל חיפוש מידע בקרב 97 מורים בעל-יסודי. התוצאות הראו שנכונות המורים להתמודד עם שינוי בחייהם המקצועיים ועמדותיהם כלפי הטכנולוגיה מנבאות 23.5% מהשונות במידת השימוש באינטרנט לתקשורת לצרכים אישיים ומקצועיים ו 35%- מהשונות בחיפוש מידע ברשת למטרות אישיות ולהוראה ( אינה בלאו, יהודה פלד ).

מזה שלושה עשורים – ובעיקר מאמצע שנות השמונים, תופסים עצמם המורים כקורבן של החברה הישראלית. קורבנוּת המורים הפכה להיות אחת מתוך מערך קורבנות רבים של הישראליות – קורבנות הציונות לדורותיה, קורבנות הנכבה, קורבנות הפריפריה, קורבנות הגבריות השוביניסטית, קורבנות האדם הלבן והמערב ועד קורבנות מגדריים (גן, 2011). אף כי המציאות בעלת מרכיבים פוסט מודרניים, או כדברי באומן, בעלת מרכיבים של מודרניות נזילה (באומן, 2007) אין היא קבועה ויש בה ממדים דינמיים אשר יכולים להניע את שיח המורים אל מחוץ למצור של הקורבנות לעבר בנייה והתחדשות חינוכית. למורים החדשים ולראשי מערכת החינוך יש היום הזדמנות לשנות במעט את שיח "קורבנותם – אומנותם" לשיח של תיקון ושל בניה וליצור דווקא מנהיגות פדגוגית בעידן פוסט מודרני או פוסט-פוסטמודרני. לצד השקעות ענק הצפויות במערכת החינוך בשנים הקרובות אפשר גם לשנות את המציאות בשטח ( אריה קיזל).