הכותב, מומחה בינלאומי לניהול פחדים ולחינוך לניהול פחדים מאוניברסיטת קלגארי, קנדה, משתף את "הסיפור הגדול"  שלו, שלדעתו עשוי לעזור בהבנת המשבר הנוכחי של וירוס הקורונה, ואת הטרגדיה שמתרחשת על פני כדור הארץ. לטענת המחבר, ביכולתנו להפוך משבר זה להזדמנות חינוכית נהדרת, במיוחד כאמצעי לשיפור איכות ניהול הפחדים והחינוך לניהול הפחדים, לא רק בהקשר הנקודתי, אלא בכל סיטואציה ובכך להפוך את יחסנו לפחד לבוגר יותר. שתי דמויות המפתח ב"סיפור הגדול" שמובא במאמר הן מריאן ויליאמסון, סופרת אמריקנית, מנהיגה רוחנית, אקטיביסטית ומועמדת לשעבר (שהסירה את מועמדותה בינואר השנה) לנשיאות ארצות הברית בבחירות 2020 ולצדה, בתפקיד "הדמות השניה", הוירוס עצמו.

יש נטייה לבתי ספר פורמאליים להימנע ככל האפשר מעיסוק באופן גלוי בפוליטיקה. אין הכוונה שהם אינם עושים חינוך פוליטי אלא שהחינוך הפוליטי שהם עושים נותר סמוי, משתמע, או מובלע. הם עשויים לכוון את התלמידים לעמדה פוליטית כלשהי ואף להצבעה עבור מפלגה כלשהי, אך מבלי שהדבר ייאמר במפורש. לחילופין, כאשר מלמדים פוליטיקה באורח גלוי בבית הספר, למשל במקצוע ייעודי המכונה "אזרחות", המקצוע נותר "רזה". השאלה התכנונית המרכזית העולה במגבלות אלה היא כיצד נוכל להעריך האם כיתה זו או אחרת, בית ספר או אפילו מערכת החינוך הישראלית אכן נערכים נכון על מנת להקנות לתלמידים צעירים הבנה של המציאות הפוליטית? כיצד נבדוק האם בית הספר הישראלי מפתח בקרב צעירים יכולת להתבונן במציאות הפוליטית באורח מורכב, זהיר, בלתי דוגמטי, מעשי אשר יאפשר לו לגבש בסופו של דבר דרך עצמאית בעולם הפוליטי הישראלי? (הלל וורמן).