בספר רב-עוצמה זה, הפילוסופית הנודעת מרתה נוסבאום מלמדת סנגוריה על חשיבותם של הלימודים הכללים בכל רמות החינוך. לטענתה, פתיחות דעת ורוחב דעת, עושר תרבותי וחשיבה ביקורתית, דמיון אמפתי והבנה אמנותית הם תשתיות הכרחיות להגשמת האנושיות, לאזרחות דמוקרטית, לצדק חברתי ולאחריות גלובלית. נוסבאום חוששת כי השתיקה המדאיגה שאנו עדים לה זה כמה שנים במעמד ההומניסטיקה, וראיית הרווחיות הכלכלית כחזות הכול מכרסמות ביכולת שלנו לבחון בביקורתיות סמכות חיצונית ומדיניות שלטונית, ופוגעות בכשירותנו להתמודד עם בעיות גלובליות מורכבות והרות גורל (מרתה נוסבאום).

במרכז התכנית: תוספת של כ-2 מיליארד ₪ יופנו להקמת תשתיות מחקר ועידוד המצוינות המחקרית-מדעית תוך הפיכת מדינת ישראל למעצמת ידע (BIG DATA) ולמובילה בתחומי המחקר הבסיסי ובכלל זה מדעי המחשב; תוספת של כ-1 מיליארד ₪ לשילוב אוכלוסיות ייחודיות במערכת ההשכלה הגבוהה, ובכלל זה: ערבים, חרדים, המגזר האתיופי ותושבי הפריפריה (סה”כ התקציב לשילוב יעמוד על 2.3 מיליארד ₪ ); הכשרת הון אנושי איכותי והתאמתו לצרכי המשק והתעסוקה; קידום הבינלאומיות במערכת ההשכלה הגבוהה במסגרתה יגיעו אלפי סטודנטים מאמריקה, אירופה והמזרח הרחוק ללמוד בישראל (המועצה להשכלה גבוהה).

ד"ר ליה אטינגר, המנהלת האקדמית של מרכז השל לקיימות, חוקרת, מרצה ופעילה בתחום המנהיגות הסביבתית, משוכנעת שבית הספר הוא מקום מצוין להילחם בתרבות הצריכה. בריאיון להד החינוך היא מאפיינת את נזקיה של התרבות שמעודדת קניות מיותרות, מתארת אפשרויות להיחלץ ממנה ומסבירה מדוע התרבות הזו חייבת לקרוס (טלי גולדשמיד).

אין בספר זה מרשם פלאים לתיקון החינוך או החברה בישראל, אבל יש כאן מבט מפוכח וכאוב על נושאים כמו צדק, שוויון, הפרטה ולימודי ליבה, ובחינה של הפער בין הרצון הכללי לשפר את החינוך בישראל לבין רצונו הפרטי של כל אזרח לדאוג לעצמו ולילדיו – גם על חשבון אחרים. בעולם כל כך תחרותי, הרצון להבטיח חינוך טוב יותר לכולם מתנגש עם הרצון לנצח את כולם, ובהתנגשות זו טמון חלק ניכר מחוסר היכולת לצמצם פערים ולהבטיח שוויון הזדמנויות (יולי תמיר).

המאמר מתייחס למדיניות הרצויה במערכת החינוך האוסטרלית ביחס לגודל הכיתות ולשאלה כיצד ניתן להשתמש במשאבים מוגבלים באופן האפקטיבי ביותר. לטענת הכותב, 112 מחקרים מהעולם, אותם סקר במאמר אקדמי שהתפרסם ב-2014, מראים כי במקום לבצע הפחתה "רוחבית" מוגבלת בגודל הכיתות, עדיף בהרבה למקד את השקעת המשאבים על פי שלושת העקרונות הבאים: (א) התמקדות בכיתות הנמוכות בביה"ס היסודי ולא בכל דרגות הכיתה; (ב) פיצול כיתות לגודל 15-20 תלמידים במקצועות היסוד; (ג) העדפה בתקצוב לאוכלוסיות מוחלשות ולבעלי צרכים מיוחדים (דיוויד זינגייר).

פאסי סאלברג, מומחה עולמי לחינוך שהוביל את רפורמת החינוך המצליחה בפינלנד, מציע לשר החינוך החדש של ישראל לשקול לפרק את המערכת ולהתחיל לבנות אותה מחדש. "ביקרתי בארץ בכמה בתי ספר שמעוררים השראה, והייתי אפילו שמח אם הילדים שלי היו לומדים בהם, אבל המטרה היא לא רק ליצור בית ספר טוב או כמה בתי ספר טובים. אנחנו יודעים איך ליצור בית ספר טוב, והמטרה היא לעצב מערכת שלמה שבה כל בתי הספר כאלה. האם אפשר לתכנן מערכת שבה כל בתי הספר יהיו בתי ספר טובים ומגוונים, מבלי להתעקש שכל בתי הספר יהיו אותו דבר?" (דפנה מאור, ליאור דטל).

מרכזו של ספר זה הקביעה כי קיימת אובייקטיביות, זאת בניגוד לרוח 'הפוסטמודרנית' הרווחת שלפיה אין ולא תיתכן אובייקטיביות, שהרי 'הכול בעיני המתבונן' ולכל אחד 'הנרטיב שלו'. באמצעות 'תרגיל החפץ', השווה לכל נפש, מוכיח הספר כי כל אחד מאתנו תלוי בעצם קיומו החומרי-כלכלי בזולת באופן מוחלט. אף שאין מדובר בדעה או בנרטיב, אלא בתיאור אובייקטיבי של המציאות, עובדת התלות ההדדית איננה תופסת מקום בשיח הציבורי והחינוכי, הרווי בתודעת אינדיבידואליזם. אין רע באינדיבידואליזם כמובן, אך הספר מבקש לטעון כי תפיסת האינדיבידואליזם הרווחת בימינו היא, לאמיתו של דבר, חלקית בלשון המעטה. בהתאם מנסה הספר להציע לה תיקון באמצעות הצגת נושאים שעל סדר היום מתוך הקשרים היסטוריים. בספר מוצגת השקפת עולם ובה התייחסות לנושאים מרכזיים כמו הפערים החברתיים, הזהות היהודית והסכסוך היהודי-ערבי. זהו למעשה ספר היסטוריה לאנשים שהיסטוריה איננה מקצועם. הוא מיועד לפיכך לציבור הרחב ולכל מי שהחינוך יקר ללבו (אודי מנור).

הרצאתה של פרופסור תמר אריאב במסגרת כנס בית ברל לחברה ולחינוך שהתקיים במכללה האקדמית בית ברל, 2-3- ליוני 2009. במדינה כמו שלנו יש לחינוך הציבורי חשיבות ממדרגה ראשונה. ישנם משתנים אחרים, שאינם תלויים במורים, ואשר משפיעים על הישגים לימודיים. הכוח לטפל במשתנים אלה הוא בידי המדינה והיא תעשה זאת רק אם תחליט שהחינוך הציבורי חשוב, ושהמורים הם בני טיפוחיה ולא שק החבטות שלה. פרופסור תמר אריאב סבורה כי ניצני ההתמוטטות של החינוך הציבורי כבר גורמים נזק חברתי-כלכלי שעלול לפגוע גם ביכולת הקיום של המדינה לאורך זמן. יש לשמור על החינוך הציבורי — מהגיל הרך ועד לתואר האקדמי — מפני "אוצריזציה" ניאוליברלית, חקיקה אינטרסנטית והחלטות ממשלה שנשמעות תקינות פוליטית אך בפועל פוגעות באיכות החינוך.