הבטחת זכויות חברתיות של אזרחים וצמצום שוניות חברתיות הינם עקרונות מרכזיים אשר עיצבו את המדיניות החינוכית של פינלנד ושל מדינות הרווחה הנורדיות האחרות. שוויון היווה סדר-יום רשמי בפוליטיקה ובמדיניות חינוכית החל מהרפורמות הבית-ספריות המקיפות של שנות השישים והשבעים של המאה העשרים. אולם, המשגת השוויון לא הייתה יציבה, דבר המשקף את האקלים הפוליטי שבו הטענות הפוליטיות נוצרו. במאמר זה, המחברים מנתחים מסמכי תכניות לימודים פיניות הנוגעים לחינוך בחטיבה העליונה משנות השבעים של המאה העשרים ועד העשור השני של המאה העשרים ואחת כדי לגלות כיצד מוצגות המטרות של שוויון חינוכי (Lappalainen, Sirpa and Lahelma, Elina, 2016).

זוהי ביקורת על ספרו החדש של לארי קיובן, היסטוריון מוביל של החינוך האמריקני, שחיבוריו הקלאסיים "מורים ומכונות", "כיצד מורים לימדו" ו"טיקרינג לקראת אוטופיה" אשר כתב עם דייוויד טייק, לצד עשרות פרסומים נוספים, זכו לתשומת לב רבה. הפרויקט האחרון, שספר זה מתארו, עוסק ביציבות ובשינוי. השאלה המרכזית, שמנותחת בספר היא מה השתנה ומה נשאר קבוע בתוכן ובפדגוגיה של היסטוריית בית הספר העל-יסודי במהלך חצי המאה שעברה. במענה על השאלה המחבר מביא מגישת המורשת (שימור העבר) והגישה ההיסטורית להוראה (המדגישה חשיבה ביקורתית) ומדגיש את המתח שביניהן כפי שבא לידי ביטוי במדיניות ובפרקטיקה. המחבר מרמז, שאף שבתי הספר ציידו את מוריהם בשתי גישות אלה, הן מובילות לכיוונים שונים (A. J. Angulo).

הניסיון האנושי שנצבר במהלך דורות רבים הראה שידע מביא להצלחה בחיים, ומכאן התפתחה התובנה שהשקעה בחינוך היא כדאית והיא תיתן פירות בעתיד בדרך שתבוא לידי ביטוי בצמיחה כלכלית. בחוק חינוך ממלכתי נוסחה מטרה למערכת החינוך: "להקנות לתלמידים את הידע והכישורים שיידרשו להם בחייהם כאנשים בוגרים בחברה חופשית".ולכן, לפני שמכינים תכניות לימודים, יש להבין היטב מהם הידע והכישורים הנדרשים מאדם בוגר בתקופתנו. המחבר מציע שינויים נדרשים בתוכני הלימוד, בדרך הלימוד ובהתנהלות משרד החינוך כדי לללמד מיומנויות חיים במערכת החינוך (יעלי יוסף, 2016 ).

במאמר זה מתייחס המחבר בקצרה לטיב היחסים בין אתיקה לפדגוגיה, ובעיקר עומד על הצורך הדחוף בביסוס ריבונות חינוכית הנשענת על אתיקה מקצועית. הוא פותח בהצגת האתיקה, או הדעת העיונית והביקורתית המכונה בעברית "תורת המידות", כעיסוק אקדמי וציבורי שמבקש לעמוד על היסודות המכוננים חיי אנוש במיטבם (כיצד נכון וראוי לבני אדם להנהיג את חייהם) ועל הדרכים המוצלחות ביותר להגשמת חיים אנושיים מלאים, מספקים וראויים. בתור שכזאת, תורת מידות ומסכת אידיאליים לחיים ראויים, האתיקה משמשת הבסיס הנורמטיבי לפדגוגיה: שיח פילוסופי בדבר אנושיות במלוא התפתחותה ובשיא תפארתה אשר אמור להנחות את אנשי החינוך בהגשמת שליחותם המקצועית: סיוע לצעירים במימוש הפוטנציאל הגלום בהם, העצמתם לקראת חיים אוטונומיים ומלאים והכשרתם להשתתפות הוגנת ופורייה בחברה (נמרוד אלוני).

מרבית התקציב לבתי הספר מגיע ממשרד החינוך, שהוציא לפועל מדיניות ברורה של אפליה מתקנת. מחקר חדש של מרכז טאוב בחן כיצד הקצאת הכספים של גופים אחרים המעורבים במימון – ובפרט הרשויות המקומיות – משפיע על יעילות מאמצי האפליה המתקנת של הממשלה (צוות מרכז טאוב).

ג'יי הורוויץ קורא תיגר על הטענה שהטעם ללימודי תכנות בבתי ספר הוא הכנת התלמידים לשוק העבודה: "השבוע לארי קובן פרסם מאמרון שמגיע למסקנה דומה, אבל הוא דווקא מגיע אליה לא על ידי חיזוי העתיד, אלא במבט על העבר. קובן סוקר את ספרו של רוברט גורדון, The Rise and Fall of American Growth, שיצא לאור השנה. בעיני קובן, המחקרים של גורדון מסייעים לערעור הרציונל הרווח לרפורמות בבתי הספר – הציפיה שהדגש המרבי בבתי הספר צריך להיות על הכנת התלמידים לשוק העבודה. ללא ספק הערעור הזה מהווה תרומה חיובית לחינוך. אותו רציונל כלכלי מתעלם מהמטרות האחרות של מערכת חינוכית בחברה דמוקרטית – הכשרת אזרחים שמסוגלים ליטול חלק פעיל בחברה שלהם, ובניית אדם השואף להגשים את עצמו במלוא מגוון יכולותיו. הניתוח ההיסטורי של גורדון פותח פתח לחזרתם של אלה למרכז העשייה החינוכית" (ג'יי הורוויץ).

בשלהי 2013 פרסם מכון מופ"ת קול קורא להקמת צוות חשיבה בנושא: "חילוץ ההוראה מהמשבר המובנה בתוכה". הצוות התחיל את פעילותו בתחילת הסמסטר השני של שנת 2014, וקיים ארבעה "מפגשי היכרות". במפגשים אלה היה על כל חברה וחבר להציג את "האני מאמין" שלה/ו ביחס לחילוץ ההוראה מהמשבר, נקודת מבטה/ו ביחס ל"בעיה המשברית", תפיסתה/ו את מהות "הלמידה המשמעותית", ומודל ל"סדר יום בית-ספרי" ("מערכת השעות") המועדף עליה/ו. לכל נושא הוקדש אחת לחודשיים מפגש בן שלוש שעות, ואחרי כל פרזנטציה נערך דיון במליאה. תקצירי הפרזנטציות והדיונים סוכמו בארבעה פרוטוקולים, ובהתבסס עליהם נכתב נייר עמדה שמטרתו לשמש בסיס רעיוני לחילוץ ההוראה מהמשבר. בנייר עמדה זה ננמק את טענתנו בדבר המשבר המובנה בהוראה, ונציע את תוכני השינוי הפדגוגי והארגוני הנדרשים לחילוץ ההוראה מהמשבר (עמיקם מרבך, טלי רובוביץ-מן, מירי גולדרט, שושי רייטר, אברהם פרנק).

יורם אורעד דן בבלוג המרכזי של רשת שלובים בשאלת שיתוף התלמידים בארגון הלמידה, בעקבות מאמרון מרתק של פרופ' מוריס אליאס (Maurice Elias): "תכניות הלימודים שמשתמשים בהן כיום הן תכניות לימוד של משרד החינוך או, במקרים מיוחדים, של בתי ספר (תלב"סים – תכניות לימודים בית ספריות). כיצד אפשר לבצע שיתוף עם התלמידים בתכניות הלימוד. הרי כולנו מבינים שתכניות הלימוד האלה משקפות אג'נדה חברתית הנקבעת כחשובה על ידי קובעי מדיניות בממשלה ובמשרד החינוך, כגון שוויון חברתי, שוויון מגדרי, הטמעת תכנים ומיומנויות בתחומי המדע והמתמטיקה והמורשת. האם אפשר להעלות על הדעת שניתן כאן שיתוף מוחלט לתלמידים בקביעת התכנים? ובכן, השיתוף בתכנים יכול להתחיל גם ברמת הביצוע של הוראת התכנים, בפרשנות להם ובהתאמתם האישית לתלמידים ולמעשה, יש מורים שכבר עושים זאת" (יורם אורעד).

מאמר זה מציג חקר מקרה לגבי הערכת אינטרנציונליזציה. נבחנים הממדים הבין-לאומיים, הבין-תרבותיים והגלובליים ברמת בית הספר, תוך התמקדות במקרה של בית ספר תיכון מסוים בישראל. לפי ההערכה שבוצעה, נמצא שתהליכי האינטרנציונליזציה מתרחשים בכל אחד מהתחומים שנבחנו, אף על פי שנמצאה שונות גדולה בהופעה ובעוצמה. חקר מקרה זה של בית ספר תיכון בישראל עשוי לשמש כנקודת מוצא לחקירת אינטרנציונליזציה במערכת החינוך העל-יסודית באמצעות הכלי המקיף, המהימן והקל לשימוש המוצע להערכת אתר אינטרנט בית-ספרי (Yemini, Miri; Cohen, Anat, 2016).