בשנים האחרונות העיסוק בהומופוביה בהקשרים פדגוגיים ברחבי העולם הולך ומתעצם. המאמר הנוכחי מבקש לחשוב מחדש על הומופוביה מנקודת מבט שכיחה פחות: נקודת מבטם של תלמידים הטרוסקסואליים העדים לתופעה. במסגרת ספרות המחקר הקיימת נשמעו בעיקר עדויות התלמידים הלהטב"קים. אלה "נשאו באחריות" לזיהוי, לתיאור ואף לגינוי ההומופוביה. הפעם נערך ניסיון לדיון שונה בתופעה באמצעות העמדת תלמידים הטרוסקסואלים כמספריה, כדי להבין מה עשויה פעולה זו לחשוף על תופעות ההומופוביה בבתי הספר.

חשיבה ביקורתית על מערכת החינוך נפרשת בספר שיצא באחרונה בהוצאת מופ"ת – "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות" – פרי עטם של ד"ר ג'מאל אבו חסין, ראש הפקולטה לחינוך במכללה האקדמית לחינוך אלקאסמי, וד"ר סמדר גונן המלמדת פילוסופיה באלקאסמי ובמרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצ"ו-חיפה. התמקדות הספר היא בנושא האחריות, כשהטענה המרכזית היא שהנושא – ערך יסוד בחברה דמוקרטית – אינו נדון כראוי במערכת החינוך ולמעשה אף אינו מהווה יעד חינוכי (נגה שביט-רז).

אחריות היא ערך מכונן בחברה דמוקרטית החפצה לשרוד ולהתפתח ולהיות מוסרית יותר. אף על פי כן, ערך זה אינו נדון כראוי במערכת החינוך ואינו מהווה יעד חינוכי. חינוך לאחריות צריך להיות אבן פינה בכל מסגרות החינוך – מגן הילדים, דרך בית הספר ועד למוסדות להכשרת מורים; עליו לעורר מודעות, ביקורת ואוטונומיה אצל הלומדים. רק כך יוכל כל אחד מהם להתנסות, לטעות, להיכשל, ולבסוף לקבל אחריות לפעולותיו ( ג`מאל אבו חסין, סמדר גונן ) .