הפילוסוף עמנואל קאנט תפש את הקשר בין היפה לטוב בעיקר כיחס אנלוגי – יחס של דמיון צורני, השוואה והקבלה. על יסוד תפישה זו הציג קאנט רעיון גָלמי, ולפיו החינוך האסתטי עשוי לשרת כהכנה נפשית את גיבוש האישיות המוסרית. דהיינו, את האדם המחוקק והקובע באורח אוטונומי כללֵי התנהגות תוך כדי השעיית האינטרסים האנוכיים שלו

בצרפת נהוגה הפרדה בין דת למדינה, ובתי הספר הציבוריים נמנעים מחינוך דתי או אמוני. עם זאת, במסגרת שיעורי פילוסופיה, אזרחות ומוסר לומדים התלמידים על הדת כתופעה חברתית ומועברים להם מסרים דמוקרטיים ברוח ערכי הרפובליקה: חופש, שוויון, אחווה, צדק ודחייה של כל סוגי האפליה. שיעורים אלה מציבים לאנשי החינוך בצרפת אתגר מורכב, שכן צרפת היא מדינה חילונית ביותר, אך עם אוכלוסייתה נמנים נוצרים קתולים רבים והקהילות הגדולות ביותר באירופה של מוסלמים ושל יהודים.

המפתח לשיפור משמעותי בטיב החינוך נעוץ בהיבט מהותי של אתיקה מקצועית: במהפך בדימוי העצמי הפרופסיונלי של המורים ובכינונה של ריבונות חינוכית חדשה. על המורים לא לראות עוד את עצמם כסוכני חִברות פסיביים של בעלי הכוח בחברה ובתרבות, אלא כמובילים אוטונומיים של שליחותם המקצועית. על המורים לשחרר את עצמם מן ההתניה המסורתית של נאמנות עיוורת לממסד הדתי, לשלטון הפוליטי, לסנטימנטהלאומני או לתחרות הכלכלית, ובמקום זאת להגשים את התכלית המהותית של עיסוקם המקצועי ולהתייצב בנחישות לצד הדורות הצעירים: להעמיד בראש מעייניהם את שלומם, התפתחותם וכבודם של התלמידים, ולקדם אותם לחיים אוטונומיים ומלאים של משמעות, הגשמה עצמיתושותפות פורייה והוגנת במעגלי התרבות והחברה (נמרוד אלוני).

מאמר זה מנסה לחלץ אפיון כולל וחיובי (לא שולל) של סמכות חינוכית מתורתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. ניסיון זה משמעותי במיוחד בעידן בו הסמכות החינוכית מצויה במשבר גדול. עיקרו של משבר זה הוא ערעור האמון המוחלט בתבונה, במדע ובקידמה – ערעור שנעשה על-ידי ניטשה (ניטשה, 1999א, 1999ב) ומשתלב גם ברוח התקופה. הסמכות החינוכית דינמית ומתפתחת. היא מופיעה כסמכות חיצונית, שקיימת אצל מחנך אותנטי וראוי, עוברת דרך סמכות עצמאית ואותנטית אצל המתחנך, המשתחרר מסמכות חברתית חיצונית ומזויפת, מתעלה מעליה ומתקדם לעבר עצמאות ואותנטיות. התפתחות סמכות חינוכית זו נשענת גם על לימוד הידיעות והדוגמה האישית של אחרים, תוך קביעת יעדים ומטרות לחינוך, דהיינו מתוכו של בעל הסמכות. רעיון הסמכות החינוכית הדינמית ניתן להצדקה על דרישתו של ניטשה לאותנטיות של היחיד, להתגברותו העצמית, לחיפושו העצמי וליצירתיותו. המחבר טוען, כי סמכות זו ניתנה להכלה לא רק על יחידי סגולה אלא על כל בני החברה, אף אם הדבר חורג מכתביו של ניטשה המפורשים ולמרות העובדה, שקשה למצוא בדבריו דרישות להיבט של סולידריות ולפן שיתופי בחיי היחיד, הנחוצים לאפיון של סמכות חינוכית ראויה (ערן גוסקוב).

נייר העמדה "אדם מחונך עוצר בזמן" מציג לאנשי החינוך וההוראה הסבר תמציתי על תופעות הגזענות, פשעי השנאה והאלימות הפוליטית. בהמשך הוא מציג אבחנות והבחנות לגבי תהליכי ההיגרפות ב"נחשול". בחלק הארי מוצגים עשרה יסודות חינוכיים – אינטלקטואליים, רגשיים, חברתיים ופוליטיים – שאם נשכיל לטפחם כהלכה נצליח לטפח בדורות הצעירים את העמידות והחוסן כנגד הרוע, העוולות והזוועה שמחלות תרבות אלה גזורות על האנושות (נמרוד אלוני).

המחויבות לאידיאל הדמוקרטי כעיקרון מארגן של חברה נושאת עימה השתמעויות רדיקליות ומרחיקות לכת, לא רק למוסדות פוליטיים ומשפטיים בסיסיים אלא גם לתפיסות החינוכיות המנחות את התפתחות ילדינו. האידיאל הדמוקרטי הוא אידיאל של חברה פתוחה ודינמית: פתוחה באין בה תוכנית פעולה חברתית תקדימית הנתפסת כדוגמה ומחוסנת מפני הערכה ביקורתית בזירה הציבורית; דינמית, בכך שהמוסדות היסודיים בה אינם מתוכננים לבלום שינויים אלא להסדירם ולתעל אותם באמצעות חשיפתם לבחינה ציבורית מדוקדקת ובאמצעות ביסוסם הבלעדי על בחירותיהם של חבריה.

מטרתה של סקירה זו היא לתאר את הידע בתחום החינוך המוסרי ולעמוד על מצב החינוך המוסרי במערכת החינוך הממלכתית בישראל, וזאת על מנת לספק לוועדת המומחים את הידע הנדרש בגיבוש מושכל של מדיניות בתחום זה. הסקירה מחולקת לשלושה חלקים: א. הגישות המרכזיות בתחום ודיון במטרות המרכזיות, במושגי היסוד ובמיומנויות השונות שבאמצעותם הגישות השונות מבקשות לפתח, כל אחת לשיטתה, אישיות מוסרית. ב. מצב החינוך המוסרי במספר מדינות החברות ב- OECD ובעיקר במערכת החינוך הממלכתית הישראלית, כפי שהוא משתקף במדיניות משרד החינוך, בתכניות "חינוך לערכים" המתקיימות בה, בחוזרי מנכ"ל ומתוך מידע שנוגע ישירות לתחום הידע ( אריאל שריד) .