הנושאים הנידונים בספר זה מצביעים כולם על מגמה משותפת. כולם מבקשים לתרום להנחת היסודות לתפיסה יהודית חינוכית חדשה. נושאים חינוכיים מובהקים, כגון פרשנות, הנחלה וחידוש, חינוך האופי ומשבר הזיקה למסורת בעת החדשה, נידונים מחדש מפרספקטיבות הגותיות וחינוכיות שונות. המאמרים ההגותיים העוסקים במשנותיהם של הוגים ידועים, כגון הרב קוק, בובר, רוזנצוויג, ראבידוביץ, ברדיצ'בסקי ושטראוס – דנים כולם בסוגיות חינוכיות שמעסיקות את המחנך היהודי המודרני. לצדם המסות החינוכיות רוויות בתובנות שנדלו מהשקפותיהם של הוגים יהודים מהעת החדשה. דוגמה מובהקת לקשר האורגני השורר בין המרכיבים השונים של הספר היא ההטמעה החוזרת ונשנית של לוז, שחינוך אמיתי הוא חינוך האדם השלם, על כל ההיבטים של אישיותו ואופיו. ואולם, לדעת לוז, הבעייתיות הספציפית בחינוך יהודי בימינו, קשורה במשבר ההתרחקות מן המסורת הטקסטואלית של העם היהודי. פתרונו של משבר זה נעוץ ביצירת שפה ישראלית-יהודית חדשה, וזהו ייעודו של החינוך (אהוד לוז).

הספר עוסק בהתמודדות של בני דור ההמשך בתנועה הקיבוצית עם זהותם היהודית. במוקד הספר – סיפורו והגותו של "חוג שדמות", שהתגבש סביב כתב העת "שדמות" בראשית שנות השישים. רבים מחברי הקיבוץ שנמנו עם החוג, השתתפו בפעולות התגמול ובמלחמת סיני. "חוג שדמות" זוהה עם יוצרי הקובץ "שיח לוחמים", שנערך ופורסם בעקבות מלחמת ששת הימים. הספר מציג את מקורות ההשפעה הרוחנית של החוג, ואת דרכה של החבורה אל "ארון הספרים היהודי". החבורה בקשה לאחות את הקרע בין מקורות היהדות לקיבוץ, שבו ראתה המשך ליצירה יהודית אותנטית. באיחוי הקרע ראו חברי החוג דרך לריפוי השבר האידאולוגי, התרבותי והמוסרי, שפקד את התנועה הקיבוצית (גד אופז).

בעיני ציבורים רבים בישראל הדמוקרטיה היא איום על ה"יהדות"; בעיני ציבורים אחרים ה"יהדות" היא שמאיימת על הדמוקרטיה. הספר שיראה אור בקרוב הוא בבחינת קריאת השכמה לאנשי חינוך, אשר במקום להימנע מעיסוק בסוגיות רגישות אלו הם נקראים כאן לאזור עוז ולהתמודד עמן. הספר מביא שורה של הצעות פרקטיות לשילוב חינוך יהודי וחינוך דמוקרטי, כגון: כיצד להוביל לימוד משמעותי של טקסטים משמעותיים? כיצד לחשוף את התלמידים למגוון דעות וזהויות וכיצד לתרגל דיאלוג? ומציע שורה של תכנים שבהם המקורות היהודיים והדמוקרטיים הנלמדים יחדו מעבירים מסר של מורכבות (אדר כהן).

על רקע קונפליקט עמוק ויסודי בין מחנה ליברלי הדוגל בערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם לבין מחנה בעל זיקה חזקה לערכים לאומיים, מזכיר לנו ספרו של ראובן גרבר, הומניזם ישראלי, כי קיימת אפשרות שלשית – אפשרות של ציונות רוחנית. אפשרות זו מבוססת על ערכים של מסורת יהודית ותרבות דמוקרטית, ולכאורה היא משלבת בין מורשת רליגיוזית של העבר לבין מציאות מודרנית המאפיינת את ההווה. מדוע, שואל המחבר, מגמה ישראלית-הומניסטית זו אינה מונחת על סדר היום הלאומי שלנו, ומדוע אינה ידועה בציבור? מדוע לא נקלטה תפיסת הציונות הרוחנית בדנ"א הישראלי? ומדוע נכשלה מערכת החינוך באימוצה של השקפה זו ובהטמעתה בקרב בוגריה?שאלות מעניינות, מאתגרות ומעוררות סקרנות אלו עומדות במרכז הדיון אשר הספר מציג ( אורי בן צבי ) .

מחקר מקדים שערך פרופ' שאול קמחי ראש החוג לפסיכולוגיה, במכללה האקדמית תל-חי, ביקש לבדוק את השפעות תהליך ההכנה והמסע לפולין על עמדות שונות של בני הנוער המשתתפים בו. מטרת המחקר הייתה לבדוק, האם תהליך ההכנה והמסע לפולין גורמים לשינוי עמדותיהם של בני הנוער בהיבטים שונים. בין השאר נבדקו: פטריוטיזם, זהות ישראלית, זהות יהודית, לקחים מה שואה, קסנופוביה (פחד מזרים, מבני מיעוטים), ערכים ליברליים דמוקרטיים, תחושת סכנה אישית, אמון בצה"ל, ועמדות פוליטיות. ממצאי המחקר מגלים, כי המסע לפולין גורם להבדלים מובהקים בחלק מעמדותיהם של בני הנוער בנושאים חשובים ורגישים. הבדלים כאלו התגלו בזהות הישראלית לפני הנסיעה ואחריה: בני הנוער מרגישים אחרי הנסיעה שהם אוהבים יותר את ישראל וגאים בה, מרגישים כי זהו ביתם ואין הם מתכוונים לעזוב את הארץ. ממצא מעניין עליו מצביע המחקר מגלה, כי המסע לפולין, גורם לעליה בדאגה לבני המיעוטים. בני הנוער סבורים כי מחד, יש להילחם נגד התופעות האנטי דמוקרטיות בעולם ובישראל, לדעתם יש לדאוג לכל בני המיעוטים, אולם מאידך, המסע גורם להם לראות בערבים איום גדול יותר על ביטחונם האישי ועל מדינה ישראל. תחושת הסכנה – גדלה ואיתה גדלה גם הדחיה של הערבים: אחוז גדול יותר (מלפני הנסיעה), טוען כי אין לאפשר לערבים לקבל זכויות סוציאליות, שאין לאפשר לערבים להביא את בני משפחותיהם לישראל, שכל הערבים צריכים לעזוב את מדינת ישראל ושיש לשלול את זכויותיהם של הערבים שאינם נאמנים למדינת ישראל.