בעזרת מערך בחינות סוציומטריות, דיונים קבוצתיים, ראיונות ותצפיות מצולמות בגן הילדים, נחקרו מערכות היחסים שניהלו 16 ילדי גן חובה בפינלנד לאורך שנה שלמה.על מנת לטפח קשרים חברתיים בגן יש לעודד ילדים ליזום אינטראקציות, להביע את עצמם, לנהל משא ומתן ולהשתתף בפעילויות קבוצתיות רבות ככל האפשר. באמצעות משחקים, מפגשים ומערכי שיעור קבוצתיים, ניתן ללמד את הילדים ערכים של אמון, דאגה, ידידות, חברות, רעות, עזרה ותמיכה.

מחקרים העוסקים בגיל הרך דנים בשנים האחרונות בסוגיית "קולם" של ילדים. מחקר החינוך לאמנות, לעומת זאת, מתמקד דווקא בבחינת עמדות המבוגרים, לומדים ומלמדים, וכתוצאה מכך גישותיהם של ילדים לא נבחנו באופן מספק. המחקר העומד במרכז המאמר בחן בגישה פנומנולוגית את מקומן של האמנויות החזותיות בחייהם של ארבעה ילדים בני 6-5 מכיתה משולבת של גן וכיתה א' בסידני, אוסטרליה. מגוון כלי מחקר מ"גישת הפסיפס" (mosaic approach) הותאמו לחקירת האופן שבו ילדים מבינים את חוויית לימודי האמנות שלהם. לאור השאלות החדשות שעלו בעקבות הכרת תפיסותיהם של ילדים, נשקלו אפשרויות לשיפור דרכי הוראת האמנות.

במהלכן של אינטראקציות עם ילדים במרחב הגן, אנו פוגשים את דרכי ההתמודדות שלהם עם פעילויות המעוררות אתגר. ניתן לראות ילדים המתקשים להביע עצמם באופן מילולי, מתקשים להתנהל באופן מווסת בהתאם לדרישות הגננת ומגיבים באופן לא מותאם באינטראקציות עם חבריהם. התפתחות של תהליכי למידה והתנהגות יומיומית מיטבית דורשת מהילדים הפעלה של מיומנויות הוויסות העצמי שלהם. המחקר הנוכחי עוסק בדרכים בהן ניתן להרחיב את מיומנויות הוויסות העצמי של ילדים צעירים בטווחי הגילאים שלוש עד שש. המחקר מאופיון בהתייחסות לשני ממדים מקבילים ומשלימים: האחד מיקוד בילדים ותיאור התפתחות הוויסות העצמי שלהם כתוצאה ממעורבות חינוכית מובנית, והשני בחינת ההתפתחות של הסטודנטיות, שהעבירו את הפעילויות. מטרת המחקר היא לבחון האם ובאיזה אופן תכנית קצרת טווח המתבצעת בגן מחזקת את תהליכי הוויסות העצמי של הילדים ובמקביל מקדמת את יכולות הוויסות העצמי ותחושת המסוגלות העצמית של הסטודנטיות עצמן (רחל רביד ועינת ליכטינגר).

מאמר זה מתמקד בקשר בין המצאת גן הילדים הפרבלי בגרמניה לבין הקמת גן הילדים העברי בפלשתינה בראשית המאה העשרים. הוא יסקור את הרעיונות הפדגוגיים של פרידריך פרבל, ממציא גן הילדים ומקצוע "הגננת", וישרטט שני מסלולים שהובילו מרעיון גן הילדים בגרמניה לגן הילדים העברי: המסלול מברלין לפלשתינה והמסלול ממזרח אירופה לפלשתינה. מטרת המאמר להציג את השפעת גן הילדים הפרבלי על גן הילדים העברי שהיווה תשתית לגן הילדים הישראלי כיום, כמו גם את השפעתו של פרבל על התכניות להכשרת גננות במכללות לחינוך (יעל דיין).

לדברי צילה גביש ממכללת אורנים, הדחף לצייר הוא מולד. "ציור הוא טבעי ואוניברסלי. כל ילד, בין אם הוא נמצא במערכת חינוך ובין אם לא, מלמד את עצמו לצייר". אבל בערך בשנה האחרונה של גן חובה, לקראת העלייה לכיתה א', יכולת הציור של הילדים כמו נפגמת מבחינת הדמיון, היצירתיות והעושר שבה. הם מתחילים לצייר אותו ציור בדיוק, הכולל אדמה, שמים, בית ופרח וקשת וגם כמה לבבות (לרוב אצל בנות). הצבעוניות שאפיינה את ציורי הילדים בשלבים מוקדמים יותר, נעלמת. הציור שהיה מופשט יותר לפני כן, התקבע במפרט הזה שנראה חקייני ואחיד (תמירה גלילי).

איכות החינוך הניתן בפעוטון הפרטי במשגב עונה על צרכי ההתפתחות של הילדים בהווה ובעתיד. את זה אפשר לקבוע בתום שלוש שנים שבהן הוטמע במעון תקן בינלאומי לאיכות הטיפול. חוקרי חינוך מובילים באוניברסיטת חיפה מלווים את הטמעתו של תקן זה, המקובל על שורה של גופים אקדמיים וטיפוליים בארה"ב, במוסדות החינוך במועצה האזורית משגב. על פי התקן, המעון ביובלים מעניק לפעוטות תנאי טיפול כה טובים, שהם הקרובים ביותר לטיפול הורי מסור בבית. אנשי החינוך הגיל הרך במועצה המקומית משגב החליטו בזמנו לגייס את אחד הגופים שמחזיק בידע המקצועי העדכני ביותר, המרכז לחקר התפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, בראשות פרופ' אבי שגיא-שוורץ, ושותפתו לפרויקט, ד"ר תרצה יואלס. הבחירה במרכז נבעה בין השאר מכך ששגיא משתמש בכלי מרכזי בתחום המכונה ITERS (Infant/Toddler Environment Rating Scale), הכולל עשרות מדדים בשבע קטגוריות, בנושאים כמו שגרת הטיפול האישי, יחסי גומלין, יחס בין הורים לצוות ולילדים, מרחב וריהוט.

ילדים לא נולדים אלימים, אבל בנסיבות מסוימות הם הופכים לכאלה. הרבה ילדים קטנים שוהים מדי יום בפעוטון, בגן ובמעון במשך שעות ארוכות. מה בדיוק קורה להם כשהם בתוך קבוצת הילדים? באילו חוויות הם מתנסים? עלינו, ההורים והמטפלים, מוטל לעזור לפעוטות לפתח יכולת רגשית ויחסים חברתיים הרמוניים, לא כוחניים, שיאפשרו להם בבוא הזמן להשתלב בצורה הטובה ביותר בחברת הילדים בבית הספר. ייחודו של הספר בכך שהוא מתמקד ביכולות רגשיות וחברתיות של ילדים צעירים מאד, תינוקות, פעוטות וילדי הגן. הוא מיועד להורים לילדים בגיל הרך, לאנשי חינוך ולאנשי מקצוע אחרים – פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, אנשי מקצוע פארה-רפואיים ומנחי קבוצות הורים אשר עובדים עם ילדים בגיל הרך, וכמו כן לסטודנטים המתמחים בתחומים אלה (מרים רוזנטל, ליהי גת וחנה צור).

תקציר הרצאתה של ד"ר יעל דיין בכנס הגיל הרך במכון מופ"ת לזכרו של גדעון לוין ב15 במרץ 2009 . התיאוריות ההתפתחותיות מבוססות על מחקרים במערב המציגים ילד או ילדה כאובייקטים חסרי תרבות, מגדר, גזע ואשר התפתחותם לינארית ותלושת קונטקסט חברתי, כלכלי ופוליטי. החינוך לגיל הרך, מבסס את הקוריקולום על "ידע התפתחותי אוניברסלי". כך נוצרה גישת ההתאמה ההתפתחותית של NAEYC (Bredekamp, 1987) ואומצה, ברמת ההצהרה, בהתלהבות רבה גם בארץ. כך פותחה תוכנית ליבה עם יעדים התפתחותיים, כך המציאו כלים למדוד את ההתפתחות, כך קבעו כי התצפית העוקבת ובוחנת ילדים/ות בגן היא מתודה הכרחית לעבודה בגן, כך יצרו השוואות בין ילדים/ות, כך יצרו מילון מושגים לעומדים בקריטריונים או נכשלים: בשלות-חוסר בשלות, מוכנות, חשיבה קונקרטית – חשיבה אבסטרקטית, ילדותיות-בגרות, עצמאות-תלות.ההגמוניה של תיאוריות ההתפתחות, מתעלמת מקולות אחרים, מָשתיקה ילדים וילדות, מדירה קבוצות מתרבויות לא מערביות, נותנת כוח למבוגרים על ילדים/ות, מפרנסת קבוצות מקצועיות המטפלות ב"קשיים התפתחותיים" ומשאירה את האחריות על ההתפתחות על הפרט ולא על החברה.

הסיפורים שילדים מספרים משקפים תהליך התפתחות לשוני-קוגניטיבי ומאפשרים גישה להבנת האופן שבו תופסים הילדים את העולם , והדרך שבה הם מארגנים את חוויותיהם. המאמר של קאופמן , גינזבורג וקופרסמיט מראה כיצד חזרה על סיפור ועל שחזורו בידי הילדים , מביאה לאימוץ של פריטים לקסיקליים ומבנים דקדוקיים מתוך הספר אל שפת הילדים, ולשיפור הזכירה של תוכן הסיפור, הן אצל ילדים שהתפתחותם הלשונית תקינה , והן אצל ילדים שיש להם ליקויים ברכישת השפה. שחזור הסיפור בידי הילדים משמש צוהר אל התובנות שהפיקו ממנו ( איריס קאופמן, רחל יפעת וג'ודי קופרסמיט, ורד גינזבורג ) .