במוקד המאמר מוצגת ההבחנה בין הערכה פנימית של בית הספר לבין הערכה חיצונית שלו. הטיעון המרכזי של המאמר הוא ששני סוגי ההערכה חיוניים לבית הספר ולמערכות חינוך, ולכן, השאלה אינה עוד מי מהן חשובה יותר, אלא כיצד ניתן לקיימן זו בצד זו לטובת שיפורו של בית הספר. הערכה פנימית והערכה חיצונית יכולות להתקיים זו בצד זו ואף להפיק תועלת הדדית אם יווצרו תנאים מתאימים לדיאלוג בין השתיים. הערכה פנימית יכולה להרחיב את נקודות המבט של ההערכה החיצונית, לעזור בפירוש ממצאיה ולהגדיל את מידת השימוש בממצאי ההערכה. (דוד נבו)

תמונת המצב בארץ כיום היא שרוב בתי הספר טוענים שהם עוד לא הפנימו את ההערכה החיצונית וכבר הם נדרשים לבצע הערכה פנימית. להציע שילוב בין שתי סוגי ההערכות זה קל, אבל צריך ליצור תנאים כדי שהן תוכלנה להתקיים זו לצד זו. הדיאלוג הנדרש בין שתי סוגי ההערכה מחייב העברה דו-סטרית של מידע, כך לדוגמא, לא יהיה דיאלוג כאשר מתקיימות בחינות מיצ"ב וביה"ס עצמו לא אוסף מידע. (דוד נבו)

במחקרה של הפרופסור לפסיכולוגיה ולחינוך סוזאן אנגל נטען כי יש לשנות את האופן שבו מודדים את ההצלחה של הילדים בבית הספר. מאחר ושיטת המדידה הנוכחית באמצעות מבחנים אינה יכולה לחזות את התכונות החיוניות להצלחה ואינה מעודדת הוראה טובה. "למעשה, חלק מהמחקרים מראים שהשימוש הנוכחי שלנו (הכוונה לארה"ב) במבחנים מגן על מורים רעים על-ידי הסתרת חוסר המיומנויות שלהם מאחורי מטרות צרות ותסריטים נוקשים". המאפיין הבולט ביותר של המבחנים המתוקננים הוא שהם יעילים-קל להעביר את המבחן ולתת לו ציון. אפשר לארגן מפעל אן עסק ביעילות, אבל בתי ספר אינם מפעלים. בתי ספר הם קהילות המוקדשות לסיוע לילדינו לגדול להיות אנשים שמחים ובעלי ידע. על כן, לבטח אפשר לערוך הערכות יותר מתחשבות ויותר שימושיות. מדוע לא למדוד את הדברים שחשובים באמת? ( Susan Engel).