ההתייחסות הדואלית אל הערבית כאל "שפת השכן" ו"שפת האויב" נתנה את אותותיה באופן הוראת השפה במערכת החינוך. במחקר שנערך לאחרונה אלעזר-הלוי, תשס"ט) נבדקה מידת הלאומיות והמיליטריזם שאפיינה את הוראת הערבית מראשית מערכת החינוך ואילך.לשם כך נבחנו שני סוגים עיקריים של מקורות: האחד, דיונים שהתקיימו בוועדות החינוך בנושא, אמירות שונות של אנשי חינוך מהתחום ותכניות הלימודים; האחר, ספרי הלימוד שפורסמו במרוצת השנים, בניסיון לאתר בהם עמדה שמעידה על קיומם של ערכים לאומיים ומיליטריסטיים.ממצאי המחקר הראו, כי הוראת הערבית נחלקת לשלוש תקופות: בתקופה הראשונה, מימי ראשית מערכת החינוך ועד לימי קום המדינה, התמקדו מטרות הוראת הערבית בצרכים תרבותיים ובצרכים מעשיים, ולא הייתה כל התייחסות לצורך ביטחוני בלימוד השפה ( דנה אלעזר-הלוי ).

המחקר בדק תפיסות, ציפיות ושביעות רצון של סטודנטים הלומדים בהתמחויות להוראת אנגלית וערבית בתוכנית M.Ed. בהוראת שפות. כלי המחקר היה שאלון. אוכלוסיית המחקר כללה 91% מהמתמחים מהמחזור הראשון של התוכנית שענו על השאלון באמצע שנה א' ו75% מהם -בסוף שנה ב' ו-83% מהלומדים מהמחזור השני שענו על השאלות בתחילת שנה ב'. מן הממצאים עולה כי המשיבים ציפו לקבל כלים לתפקוד מקצועי יותר. משיבי המחזור הראשון הרגישו שאכן קיבלו את התובנות והכלים המעשיים לכך. הם גם דיווחו על שיפור בביטחון העצמי ועל דימוי עצמי חיובי יותר כמורי שפות בעקבות השתתפותם בתכנית. המשתתפים ציפו לרכוש מיומנויות לבניית חומרי לימוד שיוכלו להנחות מורים ופרחי הוראה ולרכוש ידע תיאורטי, קונצפציות ותובנות כרקע לפיתוח תחומים אלה. משתתפי המחזור הראשון אכן הביעו שביעות רצון גבוהה בעניין זה. כל המשתתפים דיווחו על תרומת התוכנית לקישור בין תיאוריה למעשה (ג'נינה קהן-הורביץ).