ילדי המזרח התיכון: תמורות בהוראת הערבית בישראל משנות השמונים ואילך

אלעזר-הלוי, ד' (2014). "ילדי המזרח התיכון": תמורות בהוראת הערבית בישראל משנות השמונים ואילך. בתוך ס' דוניצה-שמידט וע' ענבר-לוריא (עורכות), סוגיות בהוראת שפות בישראל: חלק ב' (עמ' 34-13). תל-אביב: מכון מופ"ת.

סיכום המאמר נכתב ע"י ד"ר נתן ברבר מערכת פורטל מס"ע במכון מופ"ת

מדיניותן הלשונית של מדינות – בייחוד כאלה שבהן נוהגות שתי לשונות או יותר, דוגמת קנדה ושוויץ, או מדינות שבהן אוכלוסיות גדולות של מהגרים – היא אבן בוחן ממדרגה ראשונה לבחינת אידיאולוגיות לאומיות ועמדות בנוגע לקונפליקטים בין תרבותיים ובין-לשוניים.

מדיניות לשונית מתבטאת במישורים רבים במרחב הציבורי המופשט והקונקרטי, מסוגיות של חקיקה ועד לפרקטיקות של שילוט דרכים, אך דומה שאחד מביטוייה המובהקים הוא האופן שבו נלמדת השפה ה"בעייתית" – שפת המיעוט, או השפה שמעוררת שאלות בקרב קובעי המדיניות הלשונית ונמעניה – במערכת החינוך.

בישראל, שפת המיעוט, זו שמציפה אל פני השטח שאלות לאומיות הן במערכת החינוך הן מחוצה לה, היא ערבית. שפה זו, שמעמדה המורכב ידוע – מצד אחד שפה רשמית בישראל ושפתם של כ-20% מתושביה (הראל-שלו, 2005; Amara, 2001), ומן הצד האחר שפתן של מדינות המזרח התיכון, שעם רובן נמצאת ישראל במצב של סכסוך – נלמדה בבתי הספר העבריים בארץ כבר מרשיתה של מערכת החינוך ביישוב היהודי, עוד לפני קום המדינה.

ההתייחסות הדואלית אל הערבית כאל "שפת השכן" ו"שפת האויב" נתנה את אותותיה באופן הוראת השפה במערכת החינוך. במחקר שנערך לאחרונה אלעזר-הלוי, תשס"ט) נבדקה מידת הלאומיות והמיליטריזם שאפיינה את הוראת הערבית מראשית מערכת החינוך ואילך.

לשם כך נבחנו שני סוגים עיקריים של מקורות: האחד, דיונים שהתקיימו בוועדות החינוך בנושא, אמירות שונות של אנשי חינוך מהתחום ותכניות הלימודים; האחר, ספרי הלימוד שפורסמו במרוצת השנים, בניסיון לאתר בהם עמדה שמעידה על קיומם של ערכים לאומיים ומיליטריסטיים.

ממצאי המחקר הראו, כי הוראת הערבית נחלקת לשלוש תקופות: בתקופה הראשונה, מימי ראשית מערכת החינוך ועד לימי קום המדינה, התמקדו מטרות הוראת הערבית בצרכים תרבותיים ובצרכים מעשיים, ולא הייתה כל התייחסות לצורך ביטחוני בלימוד השפה.

בתקופה השנייה, מימי קום המדינה ועד לימים שאחרי מלחמת לבנון הראשונה, הוצג לראשונה הצורך הביטחוני בלימוד ערבית, וספרי הלימוד שיקפו ואף הטמיעו תודעה הרואה בערבים אויב. בתקופה השלישית הלכה ונעלמה ההטיה הלאומית והצבאית שבספרי הלימוד בערבית.

במאמר זה מתמקדת החוקרת בשינוי שהתחולל בתפיסת הערבית במערכת החינוך בתקופה השלישית, החל משנות השמונים של המאה ה-20 – לאחר מלחמת לבנון הראשונה – וביתר שאת במהלך שנות התשעים והאלפיים.

מקורות

אלעזר-הלוי, ד' (תשס"ט). רוחות לאומיות ותפיסות מיליטריסטיות בלימודי הערבית בישראל. דור לדור ל"ד, 32-7.
הראל-שלו, א' (2005). מעמדן של שפות מיעוט בחברות שסועות: האורדו בהודו והערבית בישראל בפרספקטיבה השוואתית. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.
Amara, M. (2001). Arab language education in the Hebrew state. In R. Cooper, E. Shohamy, & J. Walters (Eds.), New perspectives and issues in educational language policy: A Festschrift for Bernard Dov Spolsky (95-110). Amsterdam: J. Benjamins Publishing.