הצגת היתרונות של שיטת ההוראה הדיאלוגית באמצעות משא ומתן כיתתי. שיטה זו, אם היא מופעלת בדרך האופטימלית, מאפשרת לתלמידים לדון בתפיסותיהם, בתפיסות חבריהם ובתפיסות שהמורה או הספר מציגים בפניהם בצורה ספקנית וביקורתית. התלמידים נדרשים לאמץ מושג או הסבר, רק אם הם מבינים את משמעותו ומסכימים שהוא מתאר את מצב העניינים בצורה הטובה ביותר. הדיון הדיאלוגי, הכיתתי או הקבוצתי, הם האמצעי המומלץ לבירור רעיונות, לשאילת שאלות, להטלת ספקות ולהגעה למשמעות משותפת (תמי יחיאלי).

המאמר מעלה שיקולי דעת הקיימים בעיצובם של מארגנים גרפיים המייצגים דיון תלמודי, וכן מעלה קריטריונים להערכה של מארגנים גראפיים קיימים. (יעקב אמיד)

המאמר מבוסס על מחקר, שנעשה על ידי בשלושה גני ילדים. בכל גן בחרה הגננת מעשייה שונה והורתה אותה במסגרת של שני מפגשים: בגן חובה – נלמדה המעשייה לכלוכית', בגן שבו גילאי גן חובה וטרום חובה נלמדה המעשייה הזאב ושבעת הגדיים', ובגן שגילאי ילדיו שלוש-ארבע נלמד כיפה אדומה'. (אריאלה קרסני)

מקבץ קריטיריונים המכסה את כל הגורמים שיש לקחת בחשבון בהערכה של תוכניות לימודים במתמטיקה מבוסס של מסמכי הסטנדרטים של NCTM ועל נסיון הכותבים כמורים וקוראים בחינוך המתמטי. (Jamal Bernhard, Melissa Mellissinos Lernhard, Rose Miranda-Decker)

אסטרטגיה היא הרכב של מיומנויות המכוונות למטרה מסוימת. אסטרטגיות למידה קשורות לאספקטים הקוגניטיביים ולפיתוח המודעות המטה-קוגניטיבית של התלמיד. סקירת ספרות של עיקרי המומחים הקוגנטיביים לאסטרטגיות למידה. (כרמית שלו, כרמית סלמון)

ניהול שיעור באמצעות שאלות ותשובות היא דרך שכיחה ושבלונית להוראה. במתכונת זו מנסים לכאורה המורה והתלמידים להגיע להבנה משותפת של הבעיה הלימודית. המורה הוא זה שמציג את השאלות, מספק את התשובות, מחליט מי ידבר, שוקל אם התשובה טובה ומעריך את הבנתו ואת ידיעותיו של התלמיד בפני חבריו. מרבית התשובות נמצאות בידי המורה, ועל הילדים לנחש אותן. השאלות סגורות ומאפשרות מגוון מצומצם של תשובות. עפ"י רוב רק התלמידים החזקים משתתפים. לעומת זאת, כאשר הדגש הוא על שמיעת דעות והחלפת רעיונות, כמעט כל התשובות מתקבלות, וגם התלמידים החלשים משתתפים. דווקא אז התלמידים החזקים פחות מתבלטים. עם זאת גם כאשר למראית עין כל תשובה מתקבלת, יש מורים שאינם מצליחים להסתיר לאיזו תשובה הם מצפים ומי שמאכזב אותם, מקבל על כך איתות ברור ( אליעזר יריב).

קיימת זיקה משמעותית בין "אמנות התיאטרון" לבין "מלאכת ההוראה" כשם שמתקיים קשר מהותי בין עבודתם של השחקן והבמאי לבין עבודתו של המחנך. לפיכך, על אף היעדים השונים וההבדלים באופי המדדים המקצועיים, ניתן להצביע על כמה נושאים השאובים מתחום הכשרתו של השחקן ומתוך עקרונות עבודתו של במאי התיאטרון שניתן וחיוני להחיל על תהליך הכשרתו של המורה ועל עבודתו. מחברת המאמר לראות את "שפת התיאטרון" כשפה המדוברת של מלאכת ההוראה (קנול-יהלום, ורדה)