יחסי מורה-תלמיד משמעותיים משפיעים על קשת רחבה של הישגי תלמידים. למרות זאת, אין מחקר מספק העוסק בדרכים בהן תוכניות להכשרת מורים מנסות להכין את המורים לבניית יחסים כאלה עם תלמידיהם בעתיד. המאמר הנוכחי עושה שימוש במתודולוגיה של ניתוח מקרים השוואתי כדי לבחון כיצד שתי תוכניות הכשרת מורים מעוגנות שדה (teacher residency program)- "הכשרת מורים אין תירוצים" ו"הכשרת מורים פרוגרסיבית"- מבקשות להכין את המתמחים בהן לבניית יחסים משמעותיים עם תלמידים.

מאמר זה מבקש לבחון באופן ביקורתי הנחה חשובה המהווה את אחת מאבני היסוד בשיטתו של פאולו פריירה ובפדגוגיה הביקורתית בכלל (לפחות במסורת הפדגוגיה הביקורתית הנאו-מרקסיסטית אירופאית). פדגוגיה זו מנתחת את החברות במונחים של מנגנוני דיכוי ורואה בחינוך אמצעי לתיקון עוולות ולשחרור מאי צדק.  מטרת הכותב היא להציע פדגוגיה ביקורתית חדשה שנשארת נאמנה לרוחו המקורית של פריירה אך מסמנת כיוון חדש.

פאולו פריירה, מי שהגה ופיתח את הפדגוגיה הביקורתית, פונה בספרו לאבן הראשה של מערכת החינוך – המורה. יחסה של המורה לעצמה כנושאת שליחות וכבעלת תפקיד שלו חשיבות ראשונה במעלה הם לב לבו של ספר זה. "מכתבים למורה" הוא קריאה למורה לחרוג ממעמדה המדוכא וחסר הכבוד ולהפוך את הקערה על פיה – להעז לקרוא ולהיאבק למען חברה טובה וצודקת יותר. חברה זו מתחילה במפגש בין אדם לאדם, מפגש שיש בו אמון, תקווה ותעוזה לחלום על שינוי, מפגש דיאלוגי ומחנך, מפגש של תלמיד ומורה. ספר זה הוא חובה לכל אשת חינוך, לכל מורה ולכל מי שרואה את עצמו בעל שליחות חינוכית בחברה הישראלית. תפיסתו של פריירה מרחיבה את האופקים ומספקת כלים רבים למפגש הדיאלוגי והמהפכני בין המורה לתלמידה. רעיונותיו מהווים השראה למעשה החינוכי ומחדדים את הצורך העצום שלנו ושל חברתנו במחנכים (פאולו פריירה).

המטרה המרכזית של המאמר היא להדגים כיצד אופנים שונים של תקווה מתקשרים לאסטרטגיות פדגוגיות שונות. במילים אחרות, המאמר מבקש לתאר טווח של פדגוגיות של תקווה. הביטוי 'פדגוגיה של תקווה' קשור מאוד לתיאוריה הביקורתית—ניתן לחשוב מיד, לדוגמה, על פאולו פריירה (Paulo Freire), הנרי ג'ירו (Henry Giroux) או בל הוקס (bell hooks). אולם, קיימות פדגוגיות רבות של תקווה, ולטקסט שמרני במפורש דוגמת הספר מידות טובות (Virtues) של ויליאם בנט (William Bennett) קיימת הצדקה לכותרת וכך גם לרעיונות הרדיקליים והאוטופיים של פריירה. לפיכך, טיעון רחב יותר הוא שאין דבר מה רדיקלי באופן אינהרנטי או חתרני בפדגוגיה של תקווה. ניתן לעשות שימוש בפדגוגיות של תקווה כדי לשעתק יחסים חברתיים כמו גם כדי לשנות אותם (Darren Webb).

הגותו החינוכית של פאולו פריירה – איש החינוך הידוע ביותר בעשורים האחרונים – הצמיחה את הפדגוגיה הביקורתית, שהשפיעה מאוד על מחשבת החינוך והשפיעה מעט על מעשה החינוך . פאולו פריירה תיאר את החינוך הבית ספרי כ"חינוך בנקאי" שבו המורים "מפקידים" ידע ב"חשבונות" של התלמידים כדי ש"יפרעו" אותם בעתיד כלשהו. תכליתו הסמויה והממשית של החינוך הבנקאי היא לשמר את המבנה החברתי, המבוסס על מדכאים ומדוכאים ( חגית גור) .