חינוך של מדוכאים
חגית גור . "חינוך של מדוכאים" הד החינוך , אוקטובר 2012 ,כרך פ"ז , גיליון מס' 01 , ע"ע 100-103 .
הגותו החינוכית של פאולו פריירה - איש החינוך הידוע ביותר בעשורים האחרונים - הצמיחה את הפדגוגיה הביקורתית, שהשפיעה מאוד על מחשבת החינוך והשפיעה מעט על מעשה החינוך
חגית גור
ד"ר חגית גור היא מרצה בסמינר הקיבוצים ומקימה שותפה של התכנית "חינוך לצדק חברתי סביבתי וחינוך לשלום" בסמינר הקיבוצים, ספרה "פדגוגיה ביקורתית וחינוך לשלום" יראה אור בקרוב בהוצאת מופ"ת .
את ספרו של פאולו פריירה "פדגוגיה של מדוכאים" (בתרגום כרמית גיא, מפרש, 1981) קראתי בהיותי סטודנטית צעירה, והוא שינה את השקפת עולמי החברתית והשפיע מהותית על חיי. הצטערתי שלא פגשתי את פריירה (Freire) בחייו והתקנאתי באלה שפגשו אותו. מאז ועד היום אני עוסקת בהפצת "הפדגוגיה הביקורתית" (שם לא מוצלח כל כך לזרם שנוצר בעקבות הגותו) במסגרות החינוך השונות, מגני ילדים ועד הכשרת מורים.
הפדגוגיה הביקורתית מסבירה כיצד מערכת החינוך מסלילה ילדים אל הריבוד המעמדי, החברתי, המגדרי, האתני, הלאומי והגזעי שאליו נולדו, ומפתחת מודעות וביקורת כלפי חלוקת הכוח בחברה וכלפי הצורות שבה היא מופיעה במערכת החינוך. במקום חלוקת כוח לא שוויונית בחברה ובחינוך היא מציעה "פדגוגיה משחררת", פדגוגיה המבוססת על הידברות שוויונית בין מורים לתלמידים. מכאן נובע קסמה, לפחות עבורי.
חינוך בנקאי וחינוך משחרר
פאולו פריירה תיאר את החינוך הבית ספרי כ"חינוך בנקאי" שבו המורים "מפקידים" ידע ב"חשבונות" של התלמידים כדי ש"יפרעו" אותם בעתיד כלשהו. תכליתו הסמויה והממשית של החינוך הבנקאי היא לשמר את המבנה החברתי, המבוסס על מדכאים ומדוכאים.
מערכת החינוך הדכאנית, לפי פריירה, מפיקה תוצרים (בוגרים) שאינם שואלים שאלות ואינם מערערים על הסדר הקיים, שמדכא אותם. החינוך הבית ספרי מסגל אליו את התלמידים ומשתיק אותם במגוון דרכים: משטר של זמן (צלצולים) וחלל (חצר מגודרת, כיתות ומסדרונות), ידע מרוחק מעולמם של התלמידים, בחינות מתייגות, דעות קדומות, עלבונות ועוד. ככל שהתלמידים משקיעים יותר בשמירה על הפיקדונות שהמורים הפקידו בתודעתם, כך הם נעשים צייתנים וכנועים יותר ומסוגלים פחות לתודעה ביקורתית – תודעה שיכולה להתפתח רק בעקבות פעילות מעורבת בעולם.
החינוך הבנקאי, המחסל את כוחות הביקורת והיצירה של התלמידים, משרת את האינטרסים של המעמד ההגמוני, הנהנה מהסדר החברתי הקיים; כל ניסיון לחנך לביקורתיות, לקריאה אחרת של המציאות, נתקל בתגובה מידית, בוטה או מתוחכמת, של המעמד השולט ושל הזרוע השלטונית שלו בתחום החינוך – משרד החינוך.
• • •
בהשקפות עולם, וביתר תוקף בהשקפות עולם חינוכיות, יש תמיד יסוד אוטוביוגרפי. פאולו פריירה (1921–1997), הוגה דעות ומחנך ברזילאי, חווה מצוקת עוני ורעב בילדותו. במשבר הכלכלי של שנות השלושים של המאה העשרים הפכה משפחתו למשפחה ענייה העסוקה בהישרדות. היא עקרה לשכונת עוני בעיר רסיפה, ובה פגש פריירה לראשונה ילדים עניים ההולכים, כמותו, רעבים לבית הספר. רובם נשרו.
פריירה הצעיר התקומם נגד אי־הצדק הזה והבין הבנה מוחשית ביותר את הקשר שבין הצלחה או כישלון בלימודים לבין רווחה או מצוקה כלכלית. ילדים עניים, הוא כתב, אינם חכמים פחות מילדים מבוססים; הם פשוט רעבים יותר, וילדים רעבים אינם יכולים ללמוד בבית הספר.
• • •
במקום החינוך הבנקאי הציע פריירה "פדגוגיה של שחרור" המבוססת על דיאלוג שבו נבנית תודעה פוליטית־ביקורתית על בסיס ניסיונם של המשתתפים. בראשית דרכו בחינוך עסק פריירה בהנחלת קריאה וכתיבה למבוגרים. הוא עבד בתנועה לתרבות עממית ברסיפה ופיתח תכנית להוראת קרוא וכתוב לאיכרים אנאלפביתים המבוססת על דיאלוג פוליטי; הקריאה והכתיבה נלמדו תוך כדי בירור ההתנסויות והתובנות של האיכרים.
ב־1963 נבחרה השיטה כבסיס למבצע ארצי לביעור הבערות. פריירה יצר תכנית להקמת עשרים אלף קבוצות דיון ומעגלי תרבות כדי להנחיל מיומנויות קריאה וכתיבה למיליוני אנשים, והחל לממש אותה. במעגלי התרבות שניהל למדו האיכרים קרוא וכתוב תוך כדי קריאת הסדר החברתי. אחת השאלות שפריירה חזר ושאל את האיכרים במעגלי התרבות הייתה "מי מרוויח מהעובדה שאינכם יודעים לקרוא ולכתוב".
התובנה שידיעת קרוא וכתוב מקנה זכות בחירה ויכולת השפעה פוליטית עוררה בתודעתם של האיכרים הנעה חזקה ללמידה. תרומתו של פריירה בשנות השישים והשבעים להפצת קרוא וכתוב בקרב איכרים בברזיל, בדרום אמריקה וביבשות אחרות הייתה רבה; בחמישים השנים האחרונות ירדו שיעורי האנלפביתיות בארצות מתפתחות במידה ניכרת לא במעט בהשפעת מחשבתו ושיטתו.
באפריל 1964 התחוללה הפיכה צבאית בברזיל. פריירה נאסר, ישב בכלא שבעים יום וגורש מברזיל עם משפחתו. הוא מצא מקלט בצ'ילה והועסק על ידי אונסק"ו בפרויקט של רפורמה חקלאית. הוא המשיך לעסוק בהוראת קריאה וכתיבה לפי השיטה שפיתח.
ב־1969 הוזמן פריירה לאוניברסיטת הרווארד כדי להציג את התאוריה ואת השיטה שלו להוראת קריאה וכתיבה למבוגרים אנאלפביתים. משם עבר לז'נבה והיה יועץ חינוכי למועצה העולמית של הכנסיות. באותה תקופה החל לפעול מטעם מועצה זו להנחלת קריאה וכתיבה באפריקה.
ב־1979 קראה לו ממשלת ברזיל לחזור לארצו וללמד באוניברסיטת סאו פאולו במשרת פרופסור. ב־1988 הוא מונה לשר החינוך בסאו פאולו והוביל רפורמה בשני שלישים מבתי הספר במדינה.
פריירה נפטר ב־2 במאי 1997 בריו דה ז'נרו. האסכולה שייסד ממשיכה להתפתח ולקדם אוכלוסיות שוליים במקומות רבים בעולם.
חינוך פוליטי
פריירה טען שכל חינוך הוא חינוך פוליטי, גם חינוך ניטרלי כביכול, שכן הוא משרת את המעמד ההגמוני. מורים ותלמידים אינם מודעים בדרך כלל למהות הפוליטית של החינוך. המהות הפוליטית של החינוך באה לידי ביטוי בכל הממדים של בית הספר, למשל ביחסים בין מורים לתלמידים – סמכותניים או שוויוניים, דכאניים או משחררים; בבניית תכנית הלימודים – מה נכלל בה ומה לא, ומי קובע: משרד החינוך, המורים, ההורים, המורים בדיאלוג עם התלמידים; בארגון ובאקלים הבית ספריים – יש או אין מקום לדיאלוג ולקבלת החלטות משותפת, להבעת עמדות, למחאה; בשיטת ההערכה – ממיינת או מעצבת, מסלילה או תומכת; במבנה הפיזי של בית הספר – מעודד הוראה סמכותית או דיאלוגית, תחרות או שיתוף פעולה.
הפדגוגיה הביקורתית מזמינה את התלמידים והמורים לשאול שאלות, להטיל ספק, לשוחח על מהות הידע המוצע להם, לבחון את מבנה החברה ולשאול אם ראוי לשמר או לשנות אותו. היא מזמינה אותם לראות את בית הספר כמוסד פוליטי, מוסד המשרת את שכבות העילית בדרכים מתוחכמות – באמצעות מתן עדיפות לידע, לדפוס הוראה, לשיטת הערכה ולמבנה ארגונִי מסוג מסוים. החינוך (הפוליטי) של הפדגוגיה הביקורתית ממוקד בחשיפת המהות הפוליטית של החינוך, גם ובעיקר של החינוך השולט המציג עצמו כניטרלי, כמבוסס על מדעי החינוך ועל שאיפה לקדם את כל התלמידים.
פריירה הציע חינוך משחרר המבוסס על דיאלוג בין מורים לתלמידים. הדיאלוג שלו נובע מניסיון החיים של התלמידים ומבטא בכך את הכבוד שהוא רוחש לו. בדיאלוג הזה אין צד מלמד וצד לומד; שני הצדדים לומדים. המורה לומד להכיר את חייהם של התלמידים ואת הידע שהם מביאים אתם, כשם שהם לומדים להכיר חייו ואת הידע שהוא מביא אתו.
פריירה סיפר שבאחד ממעגלי התרבות שהנחה ביקשו האיכרים לשמוע אותו בטענה שהוא פרופסור ויודע יותר מהם. בתגובה הציע להם פריירה לשחק משחק שבו כל צד משתדל לשאול שאלות שהצד השני אינו יודע להשיב עליהן. האיכרים שאלו את פריירה שאלות מתחום החקלאות והוא שאל אותם שאלות מתחום הפילוסופיה. שני הצדדים לא ידעו לענות על השאלות שנשאלו והמשחק נגמר בתיקו. המשחק שכנע את האיכרים שגם להם יש ידע שאין לפרופסורים ושהידע שלהם אינו פחות חשוב מהידע של הפרופסורים. הם התייצבו לדיאלוג עם פריירה כשווים.
מטרתו של החינוך המשחרר היא לסייע ללומדים לאתר את הכוחות הטמונים בהם ולהתחבר אליהם וכן לאתר את הכוחות של הקבוצה ולהתחבר אליהם. בתהליך ההעצמה הזה מגלים השותפים את הקשר שבין חייהם האישיים לבין הקבוצה ואת כוחם לשנות את חייהם האישיים והחברתיים. הם מגלים שהיחיד אינו יכול לחולל שינוי אישי, לבטח לא חברתי, כאשר הוא ביחידותו; הוא זקוק לקבוצה.
אחד ממנגנוני הדיכוי של המעמד ההגמוני הוא לבודד את האזרחים – לפרק קהילות, איגודים מקצועיים, תנועות פוליטיות – כדי להחליש אותם. החינוך המשחרר מעצים את יחסי הגומלין בין היחיד ובין הקבוצה ובונה קבוצות בעלות מטרות משותפות שיכולות לחולל שינוי. בפדגוגיה הביקורתית השיתופיות וההתחברות לכוח האישי והקבוצתי הן אבני יסוד.
הדיאלוג, תהליכי ההעצמה, קריאת המציאות ובחינה עצמית מתאפשרים באמצעות יצירת הרגלים של חשיבה ביקורתית. החשיבה הביקורתית מנתחת את יחסי הכוחות הסמויים המניעים את החברה, מגלה את המשמעויות העמוקות של תופעות חברתיות ומפרקת מיתוסים המכוננים את החברה.
דיאלוג נוסח פריירה אינו שיחה רגילה וגם לא פינג פונג כיתתי של שאלות ותשובות, אלא שיח חקרני בעל ממד רגשי. המשתתפים מביעים ספקות, מעלים התלבטויות, מערערים מוסכמות, מסתכנים ויוצאים להרפתקאות אינטלקטואליות ואקזיסטנציאליות. אין בדיאלוג תשובות ידועות מראש; הוא עשוי להוביל למחוזות בלתי צפויים.
הביקורת הפמיניסטית
במשך שנים למדתי את תורתו החינוכית של פאולו פריירה, קראתי שוב ושוב את "פדגוגיה של מדוכאים" וחיפשתי דרכים ליישם אותה בתחומים שונים – בהנחיית מפגשים בין יהודים לפלסטינים, בהכשרת מורות לגיל הרך, בלימודי הוראת הקריאה ועוד. בכל השנים הללו נעלמה מעיניי הביקורת הפמיניסטית על הפדגוגיה הביקורתית.
לעומת זאת בל הוקס, הוגת דעות פמיניסטית, כתבה שלא היה רגע שבו קראה את כתביו של פאולו פריירה מבלי להיות מוטרדת מהשפה הסקסיסטית שלהם. היא כתבה שהם מבוססים על "פרדיגמה פלוצנטרית" ושהפדגוגיה של השחרור קשורה הדוקות לנקודת מבט גברית. פריירה משתמש במונח "גבר" (man) כשווה ערך ל"אדם", ולא זו בלבד אלא שהוא גם מתייחס רק לדיכוי המעמדי של גברים. הוא מתעלם מדיכוי של גברים כלפי נשים – הן דיכוי מצד גברים מדכאים והן מצד גברים מדוכאים.
הביקורת הנוקבת של הוקס על פריירה נובעת מההערכה הרבה שהיא חשה אליו ואל השקפת עולמו. גם המפגש עם פאולו פריירה עצמו הרשים אותה עמוקות. כאשר היא לימדה באוניברסיטת סנטה קרוז הגיע פריירה לתת הרצאה. בתום הרצאתו היא שאלה אותו מדוע הוא מתעלם מדיכוין של נשים. מרצים וסטודנטים מהאוניברסיטה המארחת ניסו להסוֹתה ולחסוך מבוכה מהאורח המכובד, אבל פריירה היסה את המהסים וביקש לשמוע עד תום את הטיעון שלה. הוא הקשיב בריכוז רב והציע להוקס להתחיל דיאלוג שבמהלכו הוא מקווה לפתח מודעות ורגישות למצבן של נשים.
המערכת גרמה למורים ליצור מצב שבו הם צריכים להעביר חומר מוסדר ומובנה לתלמידם. חומר שבמרבית המקרים מנותקים מהקשר רלוונטי לתלמיד עצמו. התלמידים לומדים לימוד נרטיבי, לימוד שבו אנו מספרים לתלמידים סיפור. התלמידים הורגלו לכך מגיל צעיר וחונכו לכך מכיתה א' ואף דורשים זאת מהמורה. החברה זקוקה לכך כי בכך ניתן ליצור עדר חברתי מסודר אולם, חברה אמיתית צריכה לשחרר את המורה והתלמיד מהחשיבה הנרטיבית הזאת, עליה לעודד חשיבה שונה ומשוחררת מגיל צעיר.. במשך שנים רבות נתפס בית הספר הוא כלי שמטרתו לבדוק ידע נרטיבי שהועבר לתלמידים ללא מתן אפשרות לביקורת עצמאית על הנרטיב שנלמד. המורה והתלמיד חייבם ביחד ללמוד וללמד את הנרטיב המבוקש ובמקביל לתת לידע שעובר בין המורה לתלמיד ובין התלמיד למורה משמעות עבור עצמם. ברגע שהמורה והתלמיד ימצא את המשמעות שלו בחומר, ברגע זה ממש נקבל למידה משמעותית. התלמיד חושב והמורה לומד… התלמיד הוא נושא הלמידה והמורה הוא הנשוא של הלמידה.
.החופש מזין את התרבות ואת הלמידה ! .בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה..ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים — אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר..אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !.התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת — וגם לאלימות — היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר — ועל הסטודנטים באוניברסיטה — כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר — חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח..נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר — למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים. .בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך..—————– * ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי – "מחר 98" (שימו-לב, שנת 1998 !!). .
בל הוקס היא קשקשנית פמינסטית שלא היינו שומעים עלייה ללא מבנה פטריארכי, היא ההתגלמות של הדור הנוכחי של הפמיניזם שפשוט שונא גברים. אין לה כלום להציע מלבד ביקורת. אפשר גם לבקר נשים על זה שהן שומרות על מבנה הפטריארכה לכאורה ומדכאות נשים אחרות, הן מחזיקות ברוב ההון במערב אחרי הכל. הפמינסטיות המקוריות לא רצו שום קשר לממסד, בניגוד למה שקורה היו שזה בדיחה. כמות התקציבים שוברת שיאים משנה לשנה. אבל כמובן שזה יפגע באג'נדה אז עדיף לסתום ולתקוף גברים. זה בעיני מעיד על רגשי נחיתות, לחשוב שפעיל חברתי כמו פאולו ראוי לביקורת ואישה לא כי זה יפגע בה. מענייןאגב, השימוש שלו במילה MEN היא ממש לא חריגה. זה עניין של תקופה, למשל עד שנות ה70 היו משתמשים בנגרו ככינוי לשחורים (וזה ממש לא היה גנאי בניגוד לניגר). זאת אבולוציה של שפה.