כותרתו של מאמר זה מבטיחה להתמודד עם השאלה איך מתמודדים עם ההלקאה העצמית של מערכת החינוך. המאמר עצמו מקיים אף יותר ממה שהכותרת מבטיחה, משום שהוא מספק מרשם להתמודדות גם עם הלקאה חיצונית: כלומר ביקורת בלתי מוצדקת שמערכת החינוך סופגת מהורים, תלמידים, מומחים לחינוך, אנשי תקשורת ופוליטיקאים. לדעת המחברת, מורה מתחילה החותמת בשם העט "מורה נבוכה", יש לפתח חוסן, שלווה וביטחון עצמי, לחפש את הפתרונות בעיקר בתוך המערכת פנימה ולאו דווקא מבחוץ (אם כי שיתופי פעולה מדודים עם גורמים חיצוניים רצויים בהחלט) – ובעיקר יש לנסות להעלות את כבודם העצמי של העוסקים במקצוע ההוראה, ולצורך זה ניתן לנקוט צעדים פשוטים כמו התקנת פינות קפה ראויות בחדרי המורים. "זה לא עניין של כבוד", מסבירה הכותבת, "זה עניין של מכובדות".

ברשימה שהופיעה במגזין "השפעה" של משרד החינוך מציג אל"מ ערן אורטל, ראש צוות חשיבה במרכז דדו בצה"ל, את אסטרטגיית "האוקיינוס הכחול", תיאוריה המבחינה בין חדשנות שגרתית, למשל טעם חדש של יוגורט, לבין "חדשנות ערך" – המשנה מהבסיס את האסטרטגיה העסקית של ארגון מסוים ולעתים אף את המבנה של השוק כולו, בדומה לשינוי פרדיגמה במדע לפי תומס קון בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות".

מדוע יש פערים בין הצהרות למעשים במערכת החינוך?מדוע נותרות לעתים ללא כיסוי הצהרות על דאגה לשוויון הזדמנויות, על מענה דיפרנציאלי לכל תלמיד ועל צמצום פערים מגדריים אל מול פרקטיקות רווחות של מיון תלמידים על פי קבוצות יכולת, מתן מענה אחיד לכל התלמידים ושעתוק המבנה החברתי?לפי התאוריה המוסדית החדשה לפערים אלה יש תפקיד אדפטיבי, המאפשר את המשך תפקודה של מערכת החינוך: הדרך המיטבית שבה יכולים ארגוני חינוך להתמודד עם ציפיות רבות, חלקן סותרות, המופנות אליהם ממגוון שחקנים, היא להגיב בדרכים משתנות, מגוונות ולעתים גם הן סותרות. למרות כישלונן לכאורה במונחי יעילות, לדרכים אלה יש תוצאות טובות מבחינת ההתאמה לשדה וגיוס משאבים.

תורת האילוצים (TOC-Theory of Constraints) מציעה כלי חשיבה המאפשרים לפתח ניהול ממוקד ולשכלל מיומנויות תקשורת באופן המגביר את יעילות המערכת. לפי תיאוריה זו, אילוץ הוא משאב המכתיב את תפוקת המערכת, הנמדדת על פי המידה שבה המערכת משיגה את מטרתה. ניצול טוב יותר של האילוץ מביא לשיפור משמעותי של התפוקה ובכך מקרב את המערכת להשגת המטרה.בחינוך הפורמלי מיושמת התיאוריה בשלושה תחומים עיקריים: הוראת תכנים, היבטים התנהגותיים ושיפורים ארגוניים (גולדרט, מירי ורייטר שושי, 2017).

תכנית "אופק חדש", המיושמת בשנים האחרונות בבתי הספר היסודיים, כמעט לא נגעה במרכז העשייה של בית הספר: ההוראה והלמידה. השינוי המשמעותי היחיד שתכנית זו הכניסה לבתי הספר בהקשר הפדגוגי הוא שעות הוראה פרטניות. שעות אלו הן תוספת חשובה למשאבים העומדים לרשות הנהלת בית הספר. אולם היעדר יעדים פדגוגיים ברורים לניצול משאב זה, אי-בהירות לאופן השימוש בשעות אלה והעובדה שסגל ההוראה אינו מקבל הדרכה על השיטה ועל דרכי ההוראה המתאימות לה פוגעים בסיכוי ששעות אלה יביאו לשינוי ממשי בבית הספר. המחבר מבקש להציע יעד אחד מרכזי לניצול השעות הפרטניות ולפרט מהי הדרך להשיג את היעד הזה ( יריב פניגר) .

השעות הפרטניות מאפשרות למורים ליישם פדגוגיה אחרת, אך הן אינן מאלצות אותם ליישם פדגוגיה אחרת. מורים יכולים להחיל גם על השעות הפרטניות את הפדגוגיה הבית ספרית השלטת – את דפוסי ההוראה הפרונטלית ודפוסי הלמידה הפסיבית. לכן יש לפתח פדגוגיה חלופית לשעות הפרטניות ולחתור – וזו עיקר הטענה של הדברים שלהלן – להפיכתה לפדגוגיה כללית בבית הספר. רפורמת "אופק חדש" תהווה רפורמה פדגוגית, ולא רק הסכם שכר מורחב, אם היא תצליח להתמודד עם שני אתגרים: פיתוח פדגוגיה פרטנית והטמעתה בבית הספר. פיתוח פדגוגיה פרטנית כרוך בדרכים להבניית למידה בקבוצות קטנות. ישנן תאוריות ופרקטיקות רבות של למידה בקבוצות קטנות; יש להבחין ביניהן, להכיר את יתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת ולמצוא או להמציא את התאוריה והפרקטיקה היעילות ביותר לשעות הפרטניות ( יורם הרפז).

המסקנה העולה מממצאי המחקר של המחבר ומממצאים אחרים היא שאין להסתפק ב"אופק חדש" כהסכם שכר המוגבל בהיקפו, אלא להופכו לרפורמה כוללת שתעסוק במגוון ההיבטים של עבודת המורים, ובכללם הגדרת תפקידם, זמן עבודתם והיקף המשימות המוטלות עליהם. במילים אחרות: אין לקבוע במסגרת "אופק חדש" את מספר שעות השהייה הנחוצות ללא שליטה של מתכנני "אופק חדש" על דרישות משרד החינוך מהמורים.המלצת המחבר אפוא היא להציע הבניה מחודשת של תפקיד המורה כחלק מרפורמת "אופק חדש", אשר תכלול מטלות הניתנות לביצוע בפרק הזמן העומד לרשות המורה ביום עבודה כבסיס ראשוני להקלת עומס העבודה בהוראה. הגדרה זו, לעניות דעתו של המחבר, צריכה להתמקד בראש ובראשונה בתפקידו הפדגוגי של המורה ובצורך למקד את משימותיו בהוראה עצמה ( יזהר אופלטקה).

ברפורמת "אופק חדש" גלום פוטנציאל של פדגוגיה פרטנית (פרסונלית) רב ממדית – בהוראה, בתכנון לימודים ובהערכה, בניהול עצמי ובמסגרות ארגוניות ופיזיות קטנות. האתגר הגדול שעומד בפני הוגי הרפורמה ומיישמיה הוא למצות את הפוטנציאל הזה. חינוך פרוגרסיבי. אבות החינוך הפרוגרסיבי ביקשו לחזק את נטיותיו וכישוריו הטבעיים של התלמיד. גישה זו חייבה התאמת תכנית הלימודים לצרכים משתנים של קבוצות של תלמידים בעלי עניין משותף תוך מיקוד בדיסציפלינות הלימוד המסורתיות ( עמי וולנסקי)