התפיסה הפרגמטית היתה המועדפת (קונצנזואלית) בחינוך העברי בישראל לפני קום המדינה. היא התחזקה על-ידי העליות הסוציאליסטיות (השנייה והשלישית), אשר ראו בחינוך לעבודה חלק מההכנה להגשמה ציונית. במחצית השנייה של שנות ה-50 חלה התפתחות בארגון ובעיצוב החינוך המקצועי. שר החינוך זלמן ארן (1955-1960: 1963-1969), שייחס חשיבות רבה לחינוך המקצועי, ראה בו אתגר ודרך להרחיב את מעגלי האזרחים הפרודוקטיביים, כלי לשפר את החינוך ליצרנות, אמצעי השגת מטרות חברתיות וחינוכיות ובעיקר, פתרון אפשרי וראוי למניעת נשירה של תלמידים ממערכת החינוך. ההתמקדות של משרד החינוך בחינוך המקצועי נבעה גם מהשינויים שהתחוללו בישראל: גידול דמוגרפי דרמטי, בעקבות העלייה הגדולה ממדינות האסלאם; חוק חינוך ממלכתי שהציע חינוך אחיד לכל אזרחי המדינה; התקדמות טכנולוגית מואצת. במהלך 1976-1978 שונה מבנה החינוך הטכנולוגי ויעדיו הוגדרו מחדש. הנתיב הטכנולוגי המשיך להיות בעל דימוי של "מסלול אין ברירה", למרות העובדות, ואף על פי שמשנת 1980 אחוז מקבלי תעודת בגרות בקרב תלמידי החינוך הטכנולוגי גדל ב-12% לעומת גידול של 10% בחינוך העיוני. ההזדמנות של החינוך הטכנולוגי לעלות על דרך המלך, הוחמצה בשנים האחרונות ( נירית רייכל ) .

בקרוב יראה אור ספרה זה של אורית איכילוב המבוסס על סדרת מאמרים שפרסמה בנושא. מחקרה מושתת על השקפתה כי בשנות השמונים זכתה בשורת "השוק החופשי" להפוך למעין דת חילונית שעל פיה אמורים להתנהל כל תחומי החיים. הנסיגה מן האחריות הציבורית לחינוך איננה תופעה ייחודית לישראל, אלא היא מייצגת תופעה רחבה יותר של שחיקה באחריות מוסדות השלטון להענקת שירותים חברתיים כמו שירותי בריאות ורווחה, j חינוך ועוד. איכילוב טוענת כי להפרטת החינוך יש מחיר חינוכי וחברתי כבדים. לפי תפישתה מוסדות החינוך הם ארגונים שמושא פעילותם הם בני-אדם ולא חומרי גלם, ותכליתם היא להחיל שינויים בתלמידים, כדי להעצים אותם, לצייד אותם בידע וכישורי חיים, ולהבטיח להם עתיד פתוח שאינו נחרץ על ידי מוצאם העדתי והלאומי, מינם, או היכולת הכלכלית של משפחתם.

המחבר בוחן את השאלה האם תסייע הפרטה לקליטת כוח אדם איכותי יותר למערכת החינוך? ומסביר כיצד העברת הביצוע של תכניות חינוך רבות לשירות מיקור חוץ גרמה להרעה ממשית בתנאי העסקתם של עובדי ההוראה בפרויקטים אלו. במאמר מובאת סקירה ביקורתית מפורטת של ביטויים שונים בהפרטה בחינוך ומשמעותם האופרטיבית, לאור המתח בין תהליך ההפרטה לבין מטרות היסוד של מערכת החינוך בישראל (איתן מורן)

מערכת החינוך עברה שינויים רבים מאז ראשית ימי המדינה, אך בשלושה היבטים הם משמעותיים במיוחד: התלמידים, המורים ותוכניות הלימוד. מן הראוי לקיים הערכה כוללת של הישגי המערכת במשך שישים שנותיה. הערכת המצב מחייבת מענה לשלוש שאלות: האם יש לנו סיבות טובות להיות מרוצים מהישגיה של מערכת החינוך שלנו? מדוע קיימת בציבור תחושה גוברת של אי נחת מן הנעשה בה, ומדוע אנחנו כל כך מבואסים ממנה? וכן, האם אי נחת זה נעוץ כולו במהלכיה של מערכת החינוך בעבר ובהווה, או שהוא נובע גם מערכיה, מסריה ויחסה הכללי של החברה הישראלית לחינוך ולתרבות? (יוסף יונאי) .

הספר מציג מגוון אירועים שהתרחשו במערכת החינוך הישראלית לאחר שעברו שני תהליכי פרשנות. ראשית פורשו אירועים אלה ע"י המשתתפים באירועים עצמם. נוסף על כך פירשו החוקרים כותבי הפרקים השונים את הפרשנות של המשתתפים. המכנה המשותף לפרקי הספר הוא השימוש בראיות מחקריות טקסטואליות שמציגות את נקודת מבטם של המשתתפים שהתנסו באירועים באמצעות שיח דבור, כתוב או מקוון. טקסטים אלה נבחנים על ידי הכותבים ברמת המיקרו, ולאחר מכן מפורשים לאור ידע בתחומי דעת שונים כסוציולוגיה, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה, לאור תיאוריות בחיוך ובאמצעות שיות מחקר שונות. (עורכות: עירית רופפרברג ועלית אולשטיין)

הספר הוא תוצר של פעילות בינלאומית שהשתתפו בה 25 מדינות מטעם ארגון ה-OECD. מטרותיה העיקריות של הפעילות היו לסכם ממצאי מחקר הקשורים לקווי מדיניות העוסקים במשיכה, בפיתוח ובהשארה של מורים אפקטיביים במערכות חינוך; לזהות קווי מדיניות ופרקטיקות חדשניות ומוצלחות בנושאים אלה; לסייע בחילופי מידע וניסיון בין המדינות המשתתפות; ולהציע חלופות של קווי מדיניות למקבלי החלטות. כתיבת הדוח הישראלי מתייחסת למציאות שהתקיימה בישראל עד מרס 2003 (רות זוזובסקי, סמדר דוניצה-שמידט)

בספרו עמי וולנסקי סוקר ומנתח באופן היסטורי את ארבעת תהליכי השינוי העיקריים שהתחוללו במערכת ההשכלה הגבוהה ודן בהשלכותיהם:א. מעבר ממערכת מונוליטית ואליטיסטית למערכת פלורליסטית, בינארית; 2. צמיחתם של מוסדות למטרות רווח, בעיקר במהלך שנות ה-90 הקרינה על איכות ההשכלה הגבוהה; 3. לאחר שנים של מחלוקת על אופי כלי הניווט הממלכתיים של ההשכלה הגבוהה – המל"ג והוות"ת – ולאחר פעולה של כשלושה עשורים ויותר, החל להתערער מעמדן של השתיים; 4. המתקפה על האוניברסיטאות וראייתן כמונופול מערערות על מעמדן ועתידן כמוסדות מחקר בישראל.

במסגרת יום העיון שנערך במכון מופ"ת בנושא "רפורמות בחינוך" הציג פרופ' אלמוג בהרצאתו שורת סיבות לקריסתה של מערכת החינוך. עם זאת לטענתו, כסוציולוג והיסטוריון, יש להבין את ערעור המערכת כחלק מתהליך כללי ובקונטקסט רחב של המשבר המבני הדרמטי שמתחולל כיום בעולם, ולעובדה שכלל המערכות ששירתו את מדינת הלאום הפסיקו להתאים לתרבות הגלובלית. קיימת חוסר שביעות גוברת של התלמידים מבית הספר, המורים, שיטות הלימוד והחומר הנלמד. במקביל מעמד המורה נשחק והוא מתוגמל פחות והתשתיות הבית-ספריות אינן מותאמות לעידן הממוחשב ומהפכת הטלקומוניקציה. אלמוג מעריך שבעתיד, בין השאר, המערכת כולה תעבור תהליכי הפרטה ומיקור-חוץ ובתי הספר וסביבות הלימוד ייאלצו להיות גמישים הרבה יותר. (עוז אלמוג)

ההצלחה המרשימה של מערכת החינוך הפינית משכה תשומת לב כללית. לא כבר סקרה ליזט אלברז כתבת "ניו יורק טיימס" את המערכת הפינית על רקע הישגיה במבחן PISA 2000 תוך כדי התמקדות בבית ספר בעיר שדה, שבו 500 תלמידים בני 7 (כיתה א') עד 15. חרף השוני ברקע ובתנאים – פינלנד היא חברה הומוגנית, הנהנית מרווחה יחסית – ראוי לשים לב לגורמי ההצלחה (טל אברהם).

סקירת השינויים שחלו במבנה מערכת החינוך במדינת ישראל והצגת רעיונות לשינוי מבנה מערכת החינוך שעלו במסגרת משרד החינוך וטרם מומשו. בחלק השני של המסמך מתוארות שלוש הצעות לשינוי מבנה מערכת החינוך שהעלו גורמים בתוך משרד החינוך. שתי הצעות שהועלו באופן מקביל בסוף שנות ה-80 מעלות את הרעיון להקדים את גיל הכניסה למערכת החינוך ואת ההצעה לשלב חטיבה על-תיכונית (לימודים באוניברסיטאות, במכללות ובמוסדות הכשרה אחרים) במסגרת מערכת החינוך. הצעה שהועלתה באגף התכנון של משרד החינוך בשנת 2001 היא לאפשר לתלמידים חזקים יותר להתחיל את לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה כבר בכיתה י"ב. (מיכל טביביאן, רוניה בריטברד)