מאמר זה דן בקושי של המיעוט הערבי בישראל ליישב את זהותו הלאומית עם תביעת משרד החינוך מכלל בתי הספר, ובהם הערביים, להנחיל את ערכי הציונות ולאמץ את הגדרת המדינה כדמוקרטית ויהודית. המחברים סוקרים את מעמדה הייחודי והאנומלי של מערכת החינוך הערבית, ומראים כיצד מקשה מעמד זה על הערבים בישראל לעצב ולגבש את זהותם באופן שוויוני התואם את צורכיהם. לימודי האזרחות בחברה הערבית הם דוגמה בולטת למתח שבין לימוד תולדות ארץ ישראל לבין הזהות התרבותית והלאומית של התלמיד הערבי. באווירה זו, טוענים המחברים, רווחת בקרב מורים במערכת החינוך הערבית "תרבות של שתיקה", דהיינו, הימנעות מעיסוק בנושאים פוליטיים ולאומיים במסגרת כיתתית. עם זאת, הכותבים מראים שעל אף העובדה שבתי הספר הערביים מתנהלים בתוך סבך אילוצים פורמליים ובלתי פורמליים הגורמים למנהלים ולמורים לתמרן בתוך מרחב מצומצם למדי של פעילות מותרת, יש בידיהם דרכים יצירתיות לטיפוח הזהות הלאומית הערבית-הפלסטינית. עקב סיטואציה מורכבת זו, מוצאים עצמם מחנכים בחינוך הערבי נקרעים בין דרישות המדינה לדרישות החברה הערבית, בעיקר בכל הנוגע לזהות העצמית שלהם כבני הלאום הערבי-הפלסטיני (ח'אלד עראר ופאדיה אבראהים).

כותבי המאמר טוענים שעל אף היות הערבית שפה רשמית, מעמדה בארץ מוחלש ונתון להתקפות חוזרות ונשנות מצד המערכת הפוליטית החל מִקום המדינה. בהיותה אמצעי תקשורתי המשקף תרבות, משמשת הערבית ככלי נוסף במאבק המתמשך בין יהודים וערבים בישראל. אך בניגוד למחשבה הרווחת, הנמכת מעמדה אינה מחזקת את הזהות היהודית, אלא פוגעת בערכיה הדמוקרטיים של המדינה ומעוררת פילוג, במקום לסייע בבניית גשר בין-תרבותי. לנוכח זאת יוצאים הכותבים בקריאה לחיזוק מעמדה של הערבית. חיזוק זה יקל על הפגת המתחים הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים בין יהודים לערבים בארץ ובין ישראל לשכנותיה, ויכבד את זהותם ומורשתם של יהודים יוצאי מדינות ערב (יונתן מנדל, דפנה יצחקי, מיטל פינטו).

מאז קום המדינה התפרסמו ארבע תוכניות לימוד בספרות עברית לבתי הספר התיכוניים במגזר הערבי. המאמר סוקר את גלגולי התוכניות ועומד על השינויים שחלו בהן בהקשר הדיסציפלינרי והפוליטי. השינויים כוללים קודם כול את ביטולה של חובת הבגרות בספרות עברית, וירידה במספר היצירות הנדרשות. כמו כן, חל שינוי באופי היצירות: המגוון ואפשרויות הבחירה הורחבו, נכללו יצירות מודרניות יותר, צומצם היקף החומר מן המקורות ועלה המספר של יצירות מן הספרות המזרחית ושל יצירות הנוגעות בשאלות אקטואליות (עאמר דהאמשה ונעמי דה-מלאך).

הזהות הפלסטינית צומחת באופן מעוות בגלל האיסור שמדינת ישראל הטילה על תושביה הערבים להתאבל על הנכבה ולעבד אותה. בעקבות האיסור התקבעה הנכבה בתודעת הפלסטינים כאירוע טרנס-היסטורי נוכח תמיד. מערכת החינוך הישראלית משבשת בדרכים שונות את צמיחתה הטבעית של הזהות הפלסטינית. זהות פלסטינית משובשת אינה מאפשרת לפלסטינים להיפתח ולהתפתח. מסקנה: מדינת ישראל ומערכת החינוך שלה צריכות לאפשר לפלסטינים אזרחי ישראל לעבד את הזיכרון ההיסטורי שלהם כדי להיחלץ ממנו; זה טוב לערבים וגם טוב ליהודים (איימן אגבאריה).