דייוויד ברלינר, אחד מאנשי החינוך המובילים בארצות הברית, מתבונן על מדיניות החינוך האמריקאית בעיניים ביקורתיות מאוד. "ההתערבות העסקית בתפיסת 'האדם המחונך'", הוא אומר בריאיון להד החינוך, "מחבלת גם ביצירתיות הדרושה לכלכלה וגם ביצירתיות הדרושה לחיים בכלל". מוזר שאמריקה מנסה לבנות מערכת חינוך בדמותן של שנגחאי או יפן או קוריאה או סינגפור בעוד שהמדינות הללו מנסות לחקות את אמריקה ולכלול בתכניות הלימודים שלהן נושאים שהיו פעם מקובלים אצלנו. פיאז'ה אמר ש"המשחק הוא העבודה של הילדים". פעם אמריקה הבינה את זה. מנקודת המבט של העשורים האחרונים, החינוך שאתה מתנגד לו מנצח. (יורם הרפז).

כל תקופה והוגיה הגדירו מחדש את הבוגר הרצוי. וכיוון שכל אדם מתפתח לכדי בוגר רצוי המתאים לו, השאלה החשובה אינה מיהו הבוגר הרצוי אלא מיהו המחנך הרצוי . רק יציאה מנקודת הנחה שאין בוגר רצוי, אלא שהרצוי משתנה בהתאם ליחיד שעליו מדובר, יכולה להביא לחינוך מיטבי, שבו היחיד מתפתח לבוגר ראוי. התנאי ההכרחי לכך, כפי שמציין ניטשה במסתו, הוא מפגש של החניך עם מחנך ראוי שמשחרר אותו מן העצלות והפחד להתפתח בדרכו. השאלה הבוערת יותר משאלת הבוגר הרצוי היא אפוא שאלת המחנך הרצוי. יתר על כן, מי שפגש במחנך ראוי יודע זאת היטב ושאלת הבוגר הרצוי הופכת עבורו למיותרת. בחינוך ראוי המפגש החינוכי קודם לניסוח דמות הבוגר הרצוי, מפני שבחינוך מיטבי אין לקבוע מראש מה רצוי לחניך. לכן המחנך שיודע לאפשר לחניך להתפתח באופן מיטבי מנסח למעשה, בכל פעם מחדש דרך פעילותו החינוכית, את דמותו של בוגר רצוי. ( שי פרוגל) .

האדם הראוי פורץ את גבולותיו הצרים לעבר תרבויות העולם, ערכים הומניסטיים ואנשים אחרים; הישראלי הראוי קובע גבולות אתיים ופוליטיים מטרתו הראשונה של בית הספר, אחרי הכשרת אדם המכיר במכלול הערכים ההומניסטיים, הליברליים והדמוקרטיים, הזוכר תמיד את קדושת החיים ואת החשיבות המכרעת של הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון והשלום ביחס לכל בני האדם, בכל אשר יפנה ובכל אשר יעשה, היא לגלות לתלמיד את עושר הדעת האנושית האין־סופית ולטפח אדם שיש בו סקרנות בלתי נלאית ויכולת לחפש ידע לשם ידע או ללמוד בכוחות עצמו לאורך חייו בכל תחום שמעניין אותו; אדם בעל שיפוט עצמאי, ביקורתי, מוסרי וחינוך ערכי, המודע למגבלות הזמן ולחובותיו לעצמו ולמשפחתו, לקהילתו ולארצו ומודע לצורך לתרום לשלום העולם ולקיומו ולהשאיר אחריו עולם טוב יותר מהעולם שנולד לתוכו ( ( רחל אליאור ) .

לא מערכת החינוך מעצבת את דמות הבוגר הרצוי, אלא תעשיית הבידור . מי שמכיר את התרבות הרומית יודע שעיקר תקציבה של האימפריה הרומית הוקדש לצבא ולבידור. עכשיו חשבו על החברה הישראלית: כמה זמן מקדיש ההורה הישראלי הממוצע לחינוך משותף עם ילדיו לעומת בידור משותף עם ילדיו? כמה ממשאביו הכספיים מושקעים בבידור וכמה בחינוך? שרוליק – אאוט; ערס – אין. דמויות הוריות הוחלפו בדמויות בידוריות ואלה הופכות למודלים מעין־הוריים. על רקע זה, הדיון בדמות הבוגר הרצוי יכול להתקיים אך ורק כאופוזיציה מודעת וביקורתית למודל ההזדהות המוחדר לכל תא בחיינו על ידי תעשיית הבידור ההמוני ( יאיר ניומן) .

מיהו הבוגר המצוי של מערכת החינוך הבית ספרית והגבוהה שלנו? הוא שייך לדור שאינו מסוגל להעמיק בקריאה, להשתוקק לידע ולחתור לאמת. אם לא נכיר במציאות הזאת ואם לא נמצא לה תגובה חינוכית הולמת, החינוך האקדמי יקרוס. הוא כבר קורס . לדעת פרופסור עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג , התואר האקדמי לא יכול להיות עוד מונוליטי ומקובע לזמן, למקום ולמוסד. נצטרך ליצור תרכובות גמישות, שיוצרות סלים אקלקטיים המשלבים קורסים של חוגים, פקולטות ואוניברסיטאות. מובן שזה לא תלוי רק במרצים, אלא גם בממשלה, בכנסת, במל"ג ובמנהיגי המוסדות להשכלה גבוהה. נצטרך לבנות מסלולים מקצועיים (שיתופי פעולה עם חברות כוח אדם ומפעלים כלכליים) שיהדקו את הזיקה של התואר לעבודה שלאחר סיומו ( עוז אלמוג ותמר אלמוג) .

פרופסור יולי תמיר מציעה לחנך בוגר הניחן ביכולת להתאים את עצמו למציאות המשתנה במהירות. במאה העשרים ואחת אדם בוגר – שחיי העבודה שלו יתארכו בעשור נוסף לפחות – יחליף מספר רב של מקצועות. כמו כן ייתכן שחלק גדול מחייו המקצועיים הוא יעסוק בעבודה שאינה מבטיחה סיפוק רגשי ואינטלקטואלי, וייאלץ לחפש את הרכיבים החשובים האלה מחוץ למסגרת העבודה ( יולי תמיר ) .

'תהליך בולוניה', תהליך שראשיתו בשנת 1999, הוא תוצר החלטות של ועדות בין-לאומיות אשר נוסחו במשרדי החינוך של המדינות השותפות בוועדות אלה. הוא אמור לחולל שינויים כלכליים ומבניים במערכות ההשכלה הגבוהה הוותיקות הקיימות מאז ימי הביניים, כמו גם במערכות ההשכלה הגבוהה במדינות צעירות שהפכו עצמאיות בעשורים האחרונים. מטרתו הראשונית של תהליך בולוניה היא ליצור סטנדרטים אחידים במוסדות להשכלה גבוהה השותפים לתהליך זה ( מירי ימיני, יוסי בן-ארצי ).

דברים שפרופסור דן ענבר נשא ביום העיון "רוח האדם בחינוך "שנערך במכון מופ"ת ב 24- ביוני 2012 , במסגרת השקת הספר: "חינוך – מהות ורוח", בעריכת פרופ' ישעיהו תדמור ועמיר פריימן. עד כה החל התהליך של גיבוש ליבה חינוכית מ"למעלה" – מקובעי המדיניות החינוכית.ייתכן שצריך לפעול בכיוון ההפוך ולהתחיל מ"למטה" – מאנשי החינוך העושים במלאכה בפועל, כאשר לכל מגזר בישראל הזדמנות לנסח מנקודת מבטו את עקרונות הליבה ותכניה, והליבה תתעצב מתוך העקרונות והערכים המשותפים לכול ( דן ענבר) .