הספר "מחאי, מחאי כפיים" – פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים העברית בתקופת הישוב 1948-1939, בוחן כיצד נרתמה שירת הילדים, שפורסמה בעיתוני הילדים בעשור שלפני הקמת המדינה, לעיצוב ולחיזוק זהותם הלאומית של הילדים, במגמה להכשירם ולפתח את מחויבותם להמשך המפעל הציוני. כיצד כתבו על המולדת לילידי הארץ משוררים שלא נולדו בה? כיצד שוררו לילדים על גבורה והקרבה עד מוות? כיצד התייחסו בשירים לעם שישב פה קודם? כיצד השתמשו הכותבים בתכונתה הפיגורטיבית של השירה כדי להוסיף משמעות גם למבוגרים, לעתים שונה מזו שיועדה לילדים? והאם השפיעו השירים על עיצוב תודעתם של הקוראים הצעירים, של הדור אשר הקים את המדינה? (נעמי בן-גור).

בשנים האחרונות נשחק מעמדו של הנרטיב הציוני. גילויים חדשים על העבר וביקורות המציירות אותו כהבניה שנועדה לשמר את ההגמוניה של קבוצה חברתית שלטת, קוראים תיגר על ראייתו כאמת היסטורית בלעדית. מערכת החינוך אינה יכולה עוד להתעלם מהשיח הגועש בשאלת הנרטיב ונאלצת להתמודד עם התקפות כלפיו הן מצד חוגים אקדמיים המתויגים "פוסט־ציוניים" והן מצד הממסד הפוליטי. ספר זה דן במחלוקות על העבר בישראל ואף בוחן אותן לנוכח ויכוחים דומים המתנהלים בעולם. לעומת הסוברים שיש לטשטש אותן בפתרונות מאולצים, מציע המחבר לרתום אותן לטיפוח תפיסת עבר מרובת פרספקטיבות (אייל נווה).

חשיבה ביקורתית על מערכת החינוך נפרשת בספר שיצא באחרונה בהוצאת מופ"ת – "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות" – פרי עטם של ד"ר ג'מאל אבו חסין, ראש הפקולטה לחינוך במכללה האקדמית לחינוך אלקאסמי, וד"ר סמדר גונן המלמדת פילוסופיה באלקאסמי ובמרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצ"ו-חיפה. התמקדות הספר היא בנושא האחריות, כשהטענה המרכזית היא שהנושא – ערך יסוד בחברה דמוקרטית – אינו נדון כראוי במערכת החינוך ולמעשה אף אינו מהווה יעד חינוכי (נגה שביט-רז).

סקירת ביקורת אודות ספרו החדש של פרופסור נמרוד אלוני המגיש לנו מבוא נוסף לחינוך הומניסטי – מלומד, רהוט ונגיש. המבוא עשוי משישה פרקים־מאמרים שעניינם חינוך לחיים משמעותיים, תרבות גבוהה, חינוך מוסרי, חינוך לאזרחות, מורים טובים וחינוך הומניסטי הלכה למעשה. אלוני הוא הפרזנטור של החינוך ההומניסטי בארץ ואלמלא קולו החזק והצלול, אנשי חינוך ואנשים אחרים היו סבורים שהחינוך הקיים, המכשיר את התלמידים לחברה יצרנית וצרכנית, הוא האפשרות היחידה. עם זאת כיוון שהספר אינו המבוא הראשון לחינוך הומניסטי של אלוני, היה אפשר לצפות שיתמודד עם השאלות הגדולות שבגינן נחלש ונעכר קולו של החינוך ההומניסטי.

אחריות היא ערך מכונן בחברה דמוקרטית החפצה לשרוד ולהתפתח ולהיות מוסרית יותר. אף על פי כן, ערך זה אינו נדון כראוי במערכת החינוך ואינו מהווה יעד חינוכי. חינוך לאחריות צריך להיות אבן פינה בכל מסגרות החינוך – מגן הילדים, דרך בית הספר ועד למוסדות להכשרת מורים; עליו לעורר מודעות, ביקורת ואוטונומיה אצל הלומדים. רק כך יוכל כל אחד מהם להתנסות, לטעות, להיכשל, ולבסוף לקבל אחריות לפעולותיו ( ג`מאל אבו חסין, סמדר גונן ) .

הספר החדש בעריכת פרופסור רוני ריינגולד וד"ר דורית אלט הוא אסופת מאמרים רצינית ומעמיקה על השינויים הנדרשים בתפקידו המוסרי של המורה. פרקי הספר מדגישים את חשיבות תפקודו הפדגוגי של המורה לא רק כסוכן שינוי אלא בראש ובראשונה כסמכות מוסרית בתחומי החינוך בכלל והחינוך הדמוקרטי בפרט. כותבי המאמרים דנים בחשיבות הקניית ערכים, חשיבה מוסרית ויצירת סובלנות ע"י המורים במקביל להקניית תכנים וידע בביה"ס וביתר שאת. חלק מן המאמרים מדברים על תכנית לימודים ייחודית שיש לפתח, תכנית לימודים אתית. המאמרים עוסקים בנקיטת אומץ מוסרי ע"י מורים ואירועים התורמים לכך. חלק מהתפיסות המוצגות בספר צמחו על הקרקע של תיאוריית הקונסרקטיביזים בהוראה ובלמידה כיצירת מעורבות בלמידה בצורה פעילה ( Dorit Alt, Roni Reingold ).

כוונת היוזמה של העורכים היא להחזיר עטרה ליושנה ולשוב לעיסוק במהות החינוך, בציר המרכזי שלו; בשכבת עומק שמתחת ליסודות החינוך או – כל פי דימוי אחר – בשכבה העילית ובספרה הרוחניות שלו. קובץ המאמרים נועד אפוא להשפיע על השיח הציבורי והחינוכי ולהטותו לשאלות היסוד של החינוך – לתכליתו העליונה, לייעודו רחוק-הטווח, לחזונו. החלטת העורכים לכלול בספר מאמרים של מחברים בעלי כיוונים וסגנונות שונים מעשירה את העיון בו, מקנה לו עוצמה ייחודית ומצליחה לעורר בקורא שיח פנימי ביחס לחלקיו השונים. מגוון המאמרים בנושא החינוך הראוי והרוחני יסייע לקורא להכיר את הנושא מזוויות שונות ובממדים שונים. ( ישעיהו תדמור, עמיר פריימן (עורכים)

מעגלים של הדרה מתמקד בסיפורן של שלוש נשים מרכזיות בתולדות החינוך הקיבוצי: מרים רות (1910 – 2005), חוה שמיר (1914 – 2009), ומלכה האס(1920) תבלד"א. הספרות העוסקת במחקר החינוך הקיבוצי מכתירה את "אבות החינוך הקיבוצי" ועולה השאלה לאן נעלמו ה"אימהות" של החינוך המשותף? מה חלקן ומה תרומתן ומדוע לא זכו להכרה הראויה? האם זוהי תוצאתו של מנגנון הדרה מתוחכם אשר גם להן חלק בו? הספר בוחן את סיפור חייהן האישי ואת מסלולן המקצועי של שלוש הנשים ומתבסס על דברים שהוקלטו מפיהן בשעות רבות של ראיונות. כיצד השפיע בית ההורים על דרכן בחיים? מה היה מקומו של בן הזוג בחייהן ומה היה מקומה של המשפחה בחברה הקיבוצית לאורך שנותיה ותמורותיה? הספר סוקר לעומק את תרומתן ארוכת השנים למערכות החינוך של הקיבוצים ולפיתוח המחשבה החינוכית – שנכתבה כתיאוריה ועשייה חדשנית בתחומים שבהם התמחו ( גבי אסם ורחל הרץ-לזרוביץ).