אמנם, חלק מבתי הספר אינם מוכנים לשילוב ומיסוד של המצאות פורצות-דרך. אבל, בעשור האחרון, הרעיון של שימוש ברובוטים לקידום למידה נוסה ופותח ברחבי העולם, בעיקר בבתי ספר מקצועיים-טכנולוגיים. כיום, הרובוטים נחשבים כנכס פדגוגי, יכולים לשמש כסייעים פרטניים וכמדריכים כיתתיים וזוכים לסימפטיה ופידבק חיובי מהתלמידים. כמו כן, הם מצליחים להניע תלמידים לפעולה, לשמש כמתרגלים אישיים, להצית דיונים, לקדם למידה שיתופית, להגדיל את שיעור מסיימי התיכון ולסייע לתעשיית הייצור.

טכנולוגיה. זאת ה-מילה של התקופה הנוכחית, בחינוך ובתחומים אחרים. אבל כיצד משלבים אותה בבתי הספר ומשתמשים בה בצורה ראויה ויעילה? בדו"ח מיוחד של המרכז לחינוך דיגיטלי האמריקאי ניסו להשיב על שאלה זו.לפי מחברי הדו"ח מפברואר 2018, כדי להשיג חינוך טכנולוגי יעיל יש לשנות את המיקוד: במקום להתחיל עם התלמידים – שכיום נולדו לתוך התרבות הטכנולוגית ולכן מיטיבים להשתמש בה – יש להתמקד דווקא במבוגרים המלמדים אותם. ההכשרה המקצועית הדרושה להם אינה הכשרה מסורתית שבה יושבים אנשי ההוראה ולומדים חומר באופן פאסיבי; לכן, יש להעניק להם את ההזדמנות לקחת סיכונים, לשתף פעולה זה עם זה ולהשתמש בטכנולוגיה ככלי המאפשר ליצור סביבת לימודים מותאמת אישית.

סקירת מידע זו מבקשת לתאר ולבחון מודלים שונים של למידה מקוונת בסביבה בין-תרבותית ולדון במועילות המודלים בצמצום פערים חברתיים ותפיסות מפלות כמו גם צמצום פערים דיגיטליים, חינוכיים, כלכליים ועוד. הסקירה מנתחת ארבעה מודלים: מודל מרכז TEC הישראלי; מודל ה-Boundaries Dissolving האירי; מודל ה-Class Global הקנדי ומודל בין-מדינתי, ה-Solyia. סקירת המודלים והמחקר מצביעה על שינוי בעמדות משתתפי התוכניות ובתפיסותיהם ביחס לעמיתים מאוכלוסייה עוינת או אחרת. לעומת זאת, פחות ברורה תרומתן ארוכת הטווח של תכניות מקוונות אלה לשיפור החרדה הבין-קבוצתית, להגברת האמון ולהפחתת הדעות הקדומות. הטעם העיקרי לכך קשור למגבלות המחקר הקיים עליהן. אלה נוגעות לכך שמרבית המחקר בתחום מתבצע בסמוך להשתתפות בתוכניות ואינו כולל מחקר אורך; לשאלת ייצוגיותם של משתתפי המחקר; ולכנות המענה הניתן על-ידם, בהינתן אופי השאלות הנחקרות. לצד קשיים אלה, הסקירה מעלה, כי תרומת התכניות השונות לפיתוח ולקידום המיומנויות החברתיות, מיומנויות התקשורת והאזרחות הגלובלית הרחבה יותר של משתתפיהן מקבלת עיגון ותמיכה בספרות. נדרש, עם זאת, מחקר נוסף ומתמשך כדי להעמיק בשאלת תרומתן האפשרית של תכניות אלה גם במישור החברתי ובאספקטים נוספים, שבמסגרתם הן פועלות.

המאמר שואל אם הטכנולוגיה היא מלאך גואל המשפר את מצבה של האנושות, או שמא שד המקרב אותה אל כיליונה; אם היא מקדמת אותנו כבני אנוש, או שמא מבצעת בנו דה-הומניזציה; אם ההתפתחות הטכנולוגית חותרת כלפי אופק עתידי כלשהו. הוא מציג את הגישה הטכנו-אוטופיסטית מחד גיסא ואת הגישה המתנגדת לטכנולוגיה מאידך גיסא, ומתמקד בגישה המתפתחת עתה: הגישה הביקורתית, הבוחנת את הטכנולוגיה בהקשריה החברתיים והתרבותיים. חינוך טכנולוגי, אומר המחבר, עיקרו ציוד התלמיד בכלים להבנת מקומה של הטכנולוגיה בחברה ובחייו (עידו הרטוגזון).

רשת עמל שמה לה למטרה לקדם את הלומדים בהם באמצעות שיפור וטיוב תהליכי ההוראה-למידה וההערכה בהתאם למיומנויות המאה ה 21 , וזאת באמצעות הטמעת כלים טכנולוגיים מתקדמים ולהוציא בוגרים המוכנים להתמודדות בעולם המאה ה 21 . האמצעי הטכנולוגי שנבחר הוא הלוח האינטראקטיבי, המשלב את יכולות המחשב והאינטרנט עם צורכי המורה, מזמן למידה אינטראקטיבית משתפת, מאפשר למורים להכין שיעורים בפורמט דיגיטלי, כדי למשוך את תשומת לבו של התלמיד, ולהתמודד עם סגנונות למידה שונים, ומתוך כך יכול להוות מנוף לשינוי פדגוגי נרחב ( גילי אלון , אתי כוכבי ) .

סקראץ' היא תוכנה חדשה שמלמדת את ילדי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים לתכנת. יותר מרבע מיליון ילדים בעולם כבר משתמשים בה, והחבר הישראלי בצוות המפתחים פועל להכניס אותה גם לתוכנית הלימודים בארץ. ילדים צריכים להבין איך העולם סביבם עובד", אומר ד"ר אורן צוקרמן, ראש המחלקה לתקשורת אינטראקטיבית במרכז הבינתחומי בהרצליה. "במאה ה־20 היו לנו אבני לגו, שבעזרתן למדנו את החוקים הבסיסיים של הפיזיקה. במאה ה־21 הטכנולוגיה תופסת מקום גדול בחיי היומיום – ילדים משתמשים באייפוד ובטלפון סלולרי, אבל אין להם מושג איך הם פועלים, וחבל". ד"ר צוקרמן עובד בשנתיים האחרונות על גרסה עברית ל"סקראץ'" (Scratch) – שפת תכנות וסביבת פיתוח תוכנה המיועדת לילדים מגיל שמונה, שמופצת חינם. גרסתה העברית זמינה להורדה בכתובת scratch.org.il. סקראץ' פותחה במעבדות אוניברסיטת MIT, והיא נועדה להקנות לילדים הבנה בעקרונות של מדעי המחשב, תכנות וטכנולוגיה בכלל.