המורה והמחנך דביר קפלן כתב מאמרון מעניין על שילוב מקורות היסטוריים בהוראת ההיסטוריה בביה"ס. כותב דביר : "בתור מורה, הגישה כלפי מקורות היסטוריים מהווה נדבך בעייתי. מחד גיסא, המקורות משרתים את ההבנה של התלמידים ומחזקים את רמת העניין שהם מפגינים בשיעורים. מאידך גיסא, הניתוח של המקורות ההיסטוריים הינו בעייתי מכיוון שהוא מכיל פרשנות רבה של התלמידים ולא תמיד התלמיד מצליח להפריד בין עובדה למסקנה."

כיצד מלמדים היסטוריה בעידן הנוכחי הרווי באינטרנט מסביבנו ותלמידים שלא תמיד מגלים עניין בשיעורי ההיסטוריה? . היצירתיות של המורה איציק הופמן עשויה לתת לנו כמה ציוני דרך להוראה דינאמית שיש בה כדי לאתגר את התלמידים הפאסיביים . איציק הופמן מציג כיצד ללמד את מסעותיו הדיפלומטיים התזזיתיים של הרצל בסיוע כלים דיגיטאליים באינטרנט .

ד"ר אריה קיזל כותב בבלוג המרתק שלו על מחקר חדש בתחום ספרי לימוד בהיסטוריה בערבית בישראל. ד"ר חנה שמש (רש) כתבה עבודה מאירת עיניים תחת הכותרת עיצוב הזיכרון בספרי לימוד בהיסטוריה לבתי הספר הערביים במדינת ישראל 1948 – 2008 (בהדרכת פרופ' אלי פודה וד"ר דן פורת, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2009). לדבריה, כתיבת ספרי הלימוד בערבית התפתחה לאור הגישות החדשות להוראת היסטוריה במגזר היהודי גם בתחום עיצוב הספרים וגם בתוכנם: מספרי לימוד מודפסים בכתב אחיד ורציף לעימוד מאיר עיניים וחלוקה ברורה לפרקים ופרקי משנה. מכתיבה פשטנית כרונולוגית לכתיבה אקדמית מעוררת ויכוח ושאלות. מעיסוק בהיסטוריה פוליטית יהודית וציונית להרחבה בנושאי היסטוריה כללית ותולדות הערבים והאסלאם. בתחום ההיסטוריה, קובעת החוקרת, ניתן לומר שפרקים בקורות עם ישראל שולבו בספרי הלימוד בערבית ואילו פרקים מקבילים בתולדות העמים הערבים וההיסטוריה של פלסטין הערבית חסרו או שנכתבו על פי נקודת המבט היהודית-ציונית.

שלא באשמתם מרבית המורים בבתי הספר מוסיפים ללמד בצורה פרונטאלית כי הם נדרשים לגמור את החומר ומרביתם מוסיפים לשאול שאלות כאלה שהתשובה הנכונה נמצאת בזיכרון של התלמיד הטוב. בדוקטורט שלו ניסה ד"ר גדי ראונר לברר מה מנחה את מורה בהוראתו וגיליתי שלמורה יש מודל מנטאלי סמוי. הוא הסביר שהמורים מלמדים – כפי שהם מלמדים – על סמך הבנתם את הלמידה של התלמידים. בסופו של דבר הוא מצא שההיסטוריה הנלמדת בבית הספר היא סוג מסוים של היסטוריה אירועית-פוזיטיביסטית על פיה: המורים מתארים אירועים היסטוריים (יותר מאשר מסבירים), הם כמעט ולא עוסקים בסיבתיות, הם כמעט ולא נוגעים בעניינים אישיים-אמפאתיים, וגם לא בערכים או במוסר, הם לא עוסקים בזהות ולא בפיתוח יכולות חשיבה ברמה גבוהה. קצת עצוב להודות שבשנת 2010 ההיסטוריה הנלמדת בבית הספר היא סיפור אינפורמטיבי רזה ודל, שטוח ואחיד ושעדיין ההוראה נועדה לגרום לשינון ולא להבנה.

לאחרונה נכתבה סקירת ביקורת מעניינת על ספרו החדש של אריה קיזל על תוכניות לימוד וספרי ההיסטוריה . הסקירה נכתבה ע"י ד"ר אסתר יוגב העומדת בראש בית הספר לחינוך בסמינר הקיבוצים. ד"ר יוגב היא מומחית להיסטוריה אמריקנית ולימדה שנים רבות במכללת סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת תל אביב. "קיזל נותן משקל עצום לספרי הלימוד כמסמך קאנוני מכונן זהות. אני סוברת, שבקונטכסט הפדגוגי האמיתי של החינוך ההיסטורי, הענקת קרדיט שכזה לספרי הלימוד הינו קצת מוגזם. אוכל להסכים שמחקר המבקש להתחקות אחר התפיסה של קובעי המדיניות החינוכית בישראל, יוכל לחלצה מהתבוננות בתכני ספרי הלימוד ומחקר השיח שלהם, אך הוא לא יחשוף יותר מאשר את בבועתה של התרבות ההגמונית. השפעתם החינוכית של ספרי הלימוד זניחה לעומת כוחם העצום של הטלביזיה, האינטרנט, האמנות הפופולארית. החשיפה העצומה של הנוער הישראלי לידע היסטורי מאתגר מאמצעים אלה, אפקטיבית הרבה יותר."

יום עיון "כתיבת היסטוריה והוראתה בראייה רב-תחומית" באוניברסיטת חיפה לרגל צאת הספר "היסטוריה משועבדת" (מאת אריה קיזל, הוצאת מכון מופ"ת, 2008). יום העיון נערך במסגרת המרכז לרב-תחומיות וחקר החינוך של אוניברסיטת חיפה בהנחיית פרופ' אדיר כהן.פרופ' אייל נווה הנואם המרכזי בכינוס : "זה עצוב שמקצוע ההיסטוריה שהוא המקצוע האנושי ביותר לא יכול להיחלץ מסד הפוזיטיביזם. לפחות ב-15 השנים האחרונות לקחו את הוראת ההיסטוריה והכניסו אותה לסד פוזיטיביסטי מדעי ובאמצעות הסד הזה ניטרלו את הרוח מהמקצוע שהפך למשמים ומעיק עד שרוב התלמידים לא אוהבים אותו וחבל". לדבריו של פרופ' אייל נווה, הסיבה לכך נעוצה בין היתר בבחינות הבגרות בהיסטוריה אשר מכוונות את כל הוראת ההיסטוריה מחטיבת הביניים ועד סיום החטיבה העליונה. "כבר בעמוד השלישי של תוכנית הלימודים החדשה לכיתות ז' עד ט' כותבים למורים אודות בחינות הבגרות. קובעים את האוריינטציה של המורה לקראת בחינת הבגרות ולמעשה כופים רודנות של החומר שהיא רודנות של מיומנויות.