בין דיבור למעשה

שמואל שם טוב " בין דיבור למעשה " , אודיסאה, גליון 12 ,, יולי 2011

שמואל שם טוב הוא עורך כתב העת "אודיסאה" ומנהל את "מרכז הספר והספריות בישראל"

הפער בין דוגמה אישית להטפה חינוכית ובין דיבור למעשה הוא אחד הכשלים העמוקים ביותר במערכת החינוך של החברה המערבית. אובדן הסמכות ההורית נובע לעתים קרובות מהפער הזה .

גדול הפילוסופים הליברליים, ג'ון סטיוארט מיל, מספר באוטוביוגרפיה שלו על החינוך שקיבל בילדותו מאביו, ג'יימס מיל. האב, רציונליסט מושבע ותלמידו של ג'רמי בנתם, האמין בכל לבו כי מדעי הרוח, ממש כמו מדעי האדם, אמיתיים ומוחלטים, ויש לטפל בהם בדיוק באותם כלים המשמשים את מדעי הטבע. ג'יימס מיל היה בטוח כי ניתן לייצר, בשיטות מדויקות, אדם אידיאלי, רציונלי ובעל תבונה, שיידע להתמודד עם כל בעיה ולהתגבר על טיפשות, בורות ושאר חולשות אנוש מזיקות.

האב ערך בבנו ניסוי שנמשך כל תקופת הילדות. תכנית לימודים שהוכנה בקפידה במיוחד עבור הילד, בוצעה בדייקנות וללא פשרות. ג'ון סטיוארט מיל גודל וחונך בבדידות מזהרת, בעזרת מורים פרטיים ובפיקוח אביו, ללא קשר ומגע עם בני גילו. בתכנית הלימודים נכללו רק המקצועות שהיו, לדעת האב, מפתחים ומועילים, ונשללה מהילד היכרות עם מקצועות "רוחניים", כמו דת, מטאפיזיקה, אמנויות ואלמנטים "מחלישים" דומים.

עד גיל שתים-עשרה מיל קרא את מיטב הספרות העולמית הקלסית וידע יוונית עתיקה ולטינית. הוא למד מתמטיקה וגיאומטריה, היסטוריה ומדע. אביו העדיף ללמדו מינקות את מבחר המקצועות הנלמדים בדרך-כלל רק בתקופת הבגרות המאוחרת. מיל מתאר את תקופת חינוכו המוקדמת כך:

"המאפיין הבולט ביותר הוא המאמץ לתת במשך שנות הילדות ידע במה שלרוב, נחשבים הנושאים המאוחרים בתכנית הלימוד; אלה אשר לעתים נדירות נרכשים (אם בכלל) עד לשנות הבחרות האחרונות. התוצאה של הניסוי הראתה את הקלות שבה ניתן לעשות זאת, ומאירה באור עגום את הבזבוז של שנים כה יקרות שמוקדשות בבית-הספר רק ליצירת היכרות שטחית עם יוונית ולטינית, בזבוז אשר גרם לכל מיני 'מומחים' בחינוך לשקול את ההצעה הנואלת לסלק את לימוד השפות האלו מחומר הלימוד. אילו הייתי מטבעי בעל תפיסה מהירה, או בעל זיכרון מהיר ועמיד, או בעל אופי אנרגטי ואקטיבי, הרי לא היה בניסוי זה כדי להעיד על הרבה; אבל בכל מתות אלו אני מתחת לממוצע. מה שיכולתי לבצע, יכולים לבטח כל ילד או ילדה עם יכולת ממוצעת לבצע (תרגום חופשי של יאיר רזק באתר "הספריה הבהירה") .

במבחן התוצאה, מדובר באחד הניסויים החינוכיים המוצלחים ביותר. בגיל שלוש-עשרה היה מיל אדם משכיל ובעל ידע עצום ומגוון. אבל בד בבד, ובמיוחד במהלך תקופת התבגרותו, התגלו נזקי הניסוי שנערך בו. מיל החל לסבול ממצבי רוח, דיכאונות, ייאוש, פחדים ותחושות של חסר רגשי, שהביאו אותו עד לידי מחשבות אובדניות.

למרות זאת, גם בגיל מאוחר, כאשר היה מודע היטב לפגיעה שנגרמה לו, המשיך מיל להאמין כי השיטות החינוכיות של אביו ראויות, וכי הניסוי שנערך בו הניב, לצד כל הבעיות, תוצאות מוצלחות. הוא כותב כי למרות סדר היום שנכפה עליו בתקופת חינוכו, הייתה שיטת הלימוד של אביו מבוססת על חופש פנימי. לא על שינון כפוי.

"יש נקודה חשובה ביותר בחינוכי, אשר כפי שכבר רמזתי, נודעה לה חשיבות עליונה. רוב הנערים או הצעירים אשר ידע רב נדחס לתוכם, הרי יכולותיהם השכליות לא מתפתחות אלא מושמות על גבי הידע הזה. דוחסים לתוכם עובדות ודעות או משפטים של אנשים אחרים, ואלו מתקבלים כחלופה נאה ליכולת ליצור דעות משלהם... חינוכי שלי, לעומת זאת, לא היה חינוך של דחיסה. אבי לעולם לא הרשה לשום דבר אשר למדתי, להידרדר לתרגול זיכרון ותו לא. הוא ניסה תמיד להביא לכך שההבנה לא רק תתלווה אל הלימוד, אלא, במידת האפשר, תקדם לו. כל מה שניתן היה להשיגו בחשיבה לעולם לא לומדתי, עד אשר מיציתי את יכולתי להשיגו בעצמי... תלמיד אשר לא דורשים ממנו לעולם את אשר הוא לא מסוגל להשיג, לעולם לא יעשה את כל שהוא יכול".

נזכרתי בסיפור חינוכו של מיל כאשר קראתי את רב-המכר של פרופ' איימי צ'ואה – "הימנון הקרב של אמא נמרה" - שאנו עוסקים בו בפתיחת גיליון זה של "אודיסאה". כמו אביו של מיל, הכינה צ'ואה לשתי בנותיה תכנית חינוכית מדויקת ומפורטת, הכוללת ליווי ופיקוח הדוק מצידה עשרים וארבע שעות ביממה. כמו מיל, אסרה צ'ואה על בנותיה לצאת לבילוי עם חברות או לבזבז זמן בצפייה בטלוויזיה, בעריכת קניות או במשחק. המטרה סומנה: עד גיל ההתבגרות היו הנערות חייבות לספק את סחורת ההצלחה.

גם במקרה זה, נראה שהשיטה החינוכית הניבה את התוצאות המצופות. שתי הבנות הגיעו להישגים מרשימים בנגינה, והיו הראשונות בכיתתן בכל תחומי הלימוד המקובלים. אם בודקים את שני הניסויים הללו במבחן התוצאה, המסקנה המתבקשת היא שחינוך כפוי, מתוכנן, מדויק, רצוף באימון ובתרגול וחף מכל פשרות וויתורים מצד המורים האחראים - משיג תוצאות מדהימות.

המסקנה הזו איננה מפתיעה. לכל אורך ההיסטוריה האנושית הוכיחו מערכות חינוך דיקטטוריות וכפייתיות, המבוססות על הפחדה, כי הן מסוגלות לעצב בני אדם בזמן קצר יחסית, לשנותם ולדרבנם למאמץ-יתר ולהגעה להישגים מדידים מרשימים. השאלה היתה תמיד, איזה מחיר גבו ההישגים הללו, וכמה זמן הם התמידו.

בספרטה נלקחו ילדים רכים מאמותיהם הגאות והפכו למכונות מלחמה משוכללות ויעילות. בגרמניה הנאצית ובברית-המועצות הקומוניסטית הצליחו מערכות חינוך מתוחכמות לייצר ולעצב בני נוער, על-פי המודל שהגו ותכננו הפוליטיקאים. בכל מקום שבו הציבו מורים נחושים ונוקשים מטרה ברורה ומוגדרת בפני צעירים הנתונים לשליטתם באופן מוחלט – הם הצליחו, באמצעות שינון ותרגול, לציין במבחן התוצאה הישגים מרשימים.

צ'ואה מאבחנת היטב את אחת הסיבות להצלחה. לדבריה, הורים סינים יודעים בדיוק לאיזו מטרה הם מחנכים, ומשוכנעים שהמטרה היא הדבר החשוב היחיד בחינוך ילדיהם. להורה המערבי, לעומת זאת, אין מטרה מוסכמת. הוא פוסח, על כן, על הסעיפים ואינו מסוגל לבחור מתוך מגוון מטרות סותרות ומעורפלות. כתוצאה מכך, היא קובעת, הוא אינו מסוגל להביא תוצאות.

דברים אלה מותחים ביקורת קשה על הגישה הליברלית הפוסט-מודרנית, שאין בה סולם ערכים מוחלט וברור. הטיעונים של צ'ואה בזכות השיטה הסינית נכונים כאשר מדובר במטרה ממוקדת וקצרת טווח. במבחני התוצאה של הטווח הארוך גבר דווקא החינוך הדמוקרטי האתונאי על החינוך הספרטני הנוקשה. גם החינוך הליברלי המערבי ניצח את האינדוקטרינציה הקומוניסטית.
ממש כמונו, קוראיו, הרגיש ג'ון סטיוארט מיל שסגנון החינוך של אביו מנוגד במידה רבה למערכת הערכים שהוא עצמו מייצג - מערכת המבוססת על חופש ובחירה. אך למרות סתירה זו הוא האמין, כי ניתן לפתח שיטה חינוכית המשלבת ביו משמעת, תכנון מוקפד ותרגול לבין עצמאות הפרט ובחירתו החופשית.

שתי מדינות מובילות במבחני פיז"ה העולמיים, המדרגים את רמת ההישגים החינוכיים בעולם. התוצאות מפתיעות. מצד אחד, פינלנד. זו מנצחת באופן עקבי את כל המדינות המשתתפות ומוכיחה, שבמערכת החינוך שלה קיימים מרכיבים המובילים להישגים מפוארים. מצד שני, סין. בפעם הראשונה שהשתתפה במבחנים (בשנת 2009, בינתיים בעיר אחת בלבד) זינקה ישר אל המקום הראשון. ההפתעה נובעת מכך, שאלו שתי מערכות המבוססות על עקרונות הפוכים.

הפינים דוגלים בשחרור, בדמוקרטיה, בחופש פעולה ובכמה שפחות לחץ ושעות לימוד. הם משקיעים משאבים רבים בהכשרת מורים לאמנויות, לשפות ולמדעים ובתכנית לימודים שוויונית ורלוונטית, המתאימה עצמה לבחירת התלמיד. הסינים, לעומתם, מייצגים במובנים רבים את תפיסת הלחץ, השינון והתרגול שאיימי צ'ואה מציעה בספרה. ההורים הסינים אינם מוכנים לאפשר הקלות. הם מעמידים בפני ילדיהם רף גבוה וכופים עליהם מתח בלתי פוסק. שתי השיטות המנוגדות הללו מובילות בצוותא את מערכות החינוך העולמי. פרדוקס.

הסבר אפשרי אחד לפרדוקס נשען על סוג של רלטיביזם, המבהיר כיצד שיטות חינוך שונות מתאימות לתרבויות שונות. הפעלת השיטה הפינית בסין תביא לכישלון חרוץ, ואילו הפעלת השיטה הסינית בפינלנד תביא להתמרדות או להתמוטטות עצבים של התלמידים. הסבר נוסף, המשלים את הטיעון הרלטיביסטי, הוא, שניתן להגיע להישגים חינוכיים בכל חברה, בשיטות שונות ואף מנוגדות, ושכל חברה יכולה להחליט איזו שיטה מתאימה ורצויה לה. בהנחה שהתשובה השנייה נכונה – עלינו לשוב ולבדוק את שאלת המחיר שגובה כל שיטה.

לאחרונה גוברת במדינות המערב הביקורת על אובדן סמכות ההורים והמורים, ועל חינוך נרפה המייצר ילדים חלשים ומנוונים. מנגד, מדינות שמערכת החינוך שלהן סמכותית, כמו סינגפור, יפן וסין, משגרות משלחות למערב, אפילו אלינו לישראל, בניסיון ללמוד איך לחנך ליצירתיות וליוזמה ולשמור על בריאותם הנפשית של הילדים. גם בארצות אלה הבינו, כי התהליך החינוכי הכפוי מביא לאובדנו של דבר-מה בעל חשיבות עליונה.

אחרי הכול, במבט לאחור על המאה האחרונה כמייצגת, אפשר בהחלט לקבוע כי למרות חולשותיו, דווקא החינוך המערבי הליברלי הוציא אלפי אנשי מדע, זוכי פרסי נובל, ממציאים, יזמים, אמנים ואלופים אולימפיים בדרך-כלל ללא כפייה, איומים או לחץ בלתי נסבל.

על מילים ומעשה

שיטת הלימוד העתיקה ביותר היא "חניכות": ילדים קטנים יצאו עם אבותיהם ליער, לשדה או לאגם, התבוננו היטב במעשיהם ולמדו מהם לצוד או לדוג. נערים צעירים נשלחו לעבוד עם בעלי המלאכה וללמוד מקצוע. העיקרון המרכזי בשיטה הוא הדוגמה האישית והחיקוי. הלימוד התנהל באמצעות העברת ידע, שברובו אינו מילולי. אוּמן בינוני פשוט העתיק והעביר לדורות הבאים את מה שראה אצל מורהו. אוּמן מוצלח חיקה את כל מה שראה אצל המדריך, אבל ידע לעלות על מורהו כשהוא מוסיף חידושים ומשכלל את המוצר או התחום שבו עסק. אוּמן כזה נחשב ליצירתי ומקורי. וככל שהתרבות התפתחה, תכונות אלה – יצירתיות ומקוריות - התבררו כחיוניות יותר לעתידה.

כמעט כל תחומי הלימוד המודרניים מתבססים על מילים, ולא על מעשים. במקצועות מעטים נדרשת תקופת התמחות, בדרך-כלל לאחר השלמת הלימודים. במרבית המקצועות אין כלל מבחנים מעשיים. הלימוד המודרני מבוסס על הרצאות פרונטליות וטקסטים כתובים, ללא כל חיבור למציאות קונקרטית או למעשה.

הפער הין מילה ומעשה, בין אמירה לדוגמה אישית, הוא אחד הכשלים המרכזיים במערכת החינוך המערבית. הוויכוח על כך מתחיל, באופן בלתי מפתיע, כבר ביוון העתיקה, כאשר סוקרטס תוקף את אויביו הסופיסטים, המייצגים, לטענתו, דיבור ריק מתוכן, רטוריקה ללא כיסוי ומסך המפריד בין אמת לבין אשליה.

הסופיסטים, שהיו מורים, לימדו איך לדבר, לשכנע ולנצח בוויכוח. אופי ההתמחות שלהם מזכיר את סגנונם של עורכי-הדין היום, שאינם מעוניינים בהוצאת האמת לאור, אלא בניצחון הלקוח שלהם; או של סוכני השיווק, הפרסום והמכירות, שמלמדים איך למכור קרח לאסקימוסים. סוקרטס ייחס ערך של אמת לחינוך, ובעיקר למילים האמורות, בעיניו, לייצג מציאות. משום כך הוא נלחם בסופיסטים, שעבורם המילה היא כלי והאמת אינה רלוונטית בעיניהם.

במשפט שבסופו הוציאו בני אתונה את סוקרטס להורג, באשמה שהוא מקלקל את הצעירים, הוא פרש את משנתו החינוכית לנוכח הרלטיביזם הסופיסטי. בניגוד לסופיסטים, סוקרטס טוען שיש אמת, אלא שאף מורה איננו מסוגל ללמדה בכפייה או באכיפת סמכות. חיפשתי וחיפשתי, אמר סוקרטס לשופטיו, ומצאתי שבשום תחום ובשום מקצוע אין מומחה שיודע את האמת והטוב. כל שאני יכול לעשות כמורה הוא להעביר לאחרים את אי-הידיעה שלי, ולהניע אותם לשאול ולחקור בעצמם; לא לקבל שום דבר כנכון או ודאי, אלא להתמיד בהסרת מסכות ובחשיפה של מה שמסתתר מאחורי המילים הריקות. זוהי, על-פי סוקרטס, מטרת התהליך הלימודי. החינוך המערבי אימץ תפיסת עולם זו במלואה.

עד כאן באשר למטרה. אך מה לגבי אופיו של תהליך הלמידה? סוקרטס התווכח עם מליטוס, התובע הראשי במשפטו, והסביר לו, כי כל אזרחי אתונה (שומרי החוק, כמובן) הם מחנכיהם-למעשה של הילדים האתונאים, בשמשם להם דוגמה בהתנהגותם. החינוך החשוב אינו מתבצע במילים, נאומים והעברת ידע, אומר סוקרטס, אלא על-ידי דוגמה אישית. לדבריו, די בכך שמורה יעבור פעם אחת על חוק שהטיף לו, כדי שכל מה שלימד יהפוך באחת לחסר ערך.

ואכן, בחינוך לא המילים חשובות, אלא המעשים. ההבדל בין אדם רגיל למורה מקצועי הוא, שבידי המורה יש כלים טובים יותר להדגמה. במידה רבה, גם המחשבה הפלילית המודרנית אימצה תפיסה זו. אדם אינו עומד לדין פלילי על מחשבות, ובדרך-כלל גם לא על מילים. המעשה הוא הקובע. הגדרת המעשה הפלילי דורשת, אמנם, שהמעשה יהיה מלווה בכוונה, אך בהיעדר מעשה, אפילו הוכחת כוונה אין בה כדי להעניש אדם.

הפער בין מילה למעשה ובין הדוגמה האישית לבין עקרונות תיאורטיים אינו מערער את החינוך הכפייתי והסמכותי, המבוסס ממילא בעיקר על פחד. החינוך המערבי הליברלי, לעומת זאת, מתרסק לחלוטין ברגע שבו התלמיד מבין, שאין כל קשר בין הדיבורים היפים לבין המציאות, וכאשר הוא רואה את הוריו ומוריו פועלים באופן שונה, ולעתים אף הפוך, ממה שהם מלמדים.

בפער הדרמטי הזה טמונה חולשתו הגדולה ביותר של החינוך הליברלי. זוהי אוזלת-יד המונעת מההורים מלקחת חלק בתהליך החינוכי האמיתי, ומעמידה את הילדים בפני מערכת צינית שקל מאוד לזלזל בה ולדחותה.

הפער בין המילים לבין המעשים הפך להיות רעה חולה בכל החברות המערביות, והוא רק הולך ומעמיק. הפער איננו מתקיים בתחומי החינוך בלבד, וייתכן שהחינוך הוא במידה רבה שיקוף שלו: הוא חדר אל לב התרבות, אל המערכת הפוליטית, העסקית והאקדמית, ויותר מכול – אל הדיבור היומיומי. בעידן הווירטואלי מחליפות המילים והסיסמאות חסרות הכיסוי את המעשים. אנשים יודעים שהם נמדדים על-פי הדרך שבה הם מציגים את הדברים, לא על-פי הדרך שבה הם עושים אותם. פער זה הרסני במיוחד להמשך קיומו של החינוך החופשי.

לאורך שנים התמקד הוויכוח החינוכי במתח שבין חופש לכפייה, ובין פיתוח התכונות של האדם לעיצובן מבחוץ. למרות הפופולריות העצומה שזוכה לה ספרה של איימי צ'ואה, ולמרות הישגיה של סין במבחני פיז"ה, דומה שהמאבק הוכרע לטובת ערכי החופש, והחינוך לא יחזור עוד להשתמש באמצעים של לחץ, איומים וכפייה. ועם זאת, ברור כי כל חינוך חופשי ללא דוגמה אישית אמינה, וללא חברה שמעשיה מגבים את העקרונות החינוכיים שהיא דוגלת בהם - נידון לכישלון.
למאמר המלא של שמואל שם-טוב .