תלמידי חטיבת ביניים נוטים לתבוע את עצמאותם, למרוד מפעם לפעם ולצפצף על נהלים וחוקים. אבל, אם נשתף אותם בהחלטות, ננהג בהם כבוגרים, נעניק להם תחושת שליטה ונשמע לבקשותיהם, יגברו הסיכויים למצוא עמם את עמק השווה. כך, לדוגמה, בנוגע לזמני הגשת המטלה, מדיניות טלפונים חכמים בבית הספר או כללי יציאה לשירותים. מומלץ, לצורך ההמחשה, לאפשר להם לקחת חלק בניסוח התקנון הכיתתי, להוביל דיונים כיתתיים, לשמש כמורים-צעירים, לקחת חלק בפעילויות קהילתיות, לארגן ערבים שכבתיים וכנסים ולהרצות בפני שכבות צעירות בנוגע למעבר לחטיבה.

קהילת פרו-אנורקסיה ("פרו-אנה") נוצרת באינטרנט בין משתתפות הזקוקות לעידוד ותמיכה בתהליכי דיאטה והרזיה. המשתתפות הינן נערות בגילאי העשרה הסובלות מדימוי גוף שלילי, אשר חשות בדידות וניכור חברתי כלפי מצבן וכלפי תפיסתן את אידיאל היופי. בקהילות פרו-אנה האנורקסיה מועלית על נס: תמונות, שירים ומכתבים מופנים ל"אנה", עוסקים בהאדרת הרזון ובדרכים לדבקות במטרה המיוחלת של ירידה במשקל. קהילות אלו מהוות קבוצת השתייכות לנערות המבקשות אחר מידע אשר עוסק בדיאטה, שיטות להפחתה במשקל ומרחב לשיתוף בתחום הרגשי ובתחום החברתי, מבלי שישפטו את מחשבותיהן ורצונותיהן. בעוד אתרים ופורומים של פרו-אנה הם מחתרתיים וקשה למצוא אותם ברשת ולעקוב אחר התכתובת המתרחשת במסגרתם, הבלוגים – יומני הרשת – חשופים לכל וכך מהווים צוהר לחיי הקהילה (מירן בוניאל-נסים ומיכל דולב-כהן).

לפי ויניקוט, מתבגרים זקוקים למבוגר שלא יכחיש ויטשטש את ההרסנות ההתבגרותית, אלא יקבל אותה, יתמודד אתה וישרוד אותה. ההבנה לגבי הצורך בסיוע להורים להתמודד עם האתגר הגדול העומד לפתחם היא היום נחלת רבים וטובים; מאמר זה מבקש להיעזר בתובנות של ויניקוט ואחרים על מנת להפנות את תשומת הלב לתמיכה שנדרשת עבור צוות בית הספר – הסביבה שבה מבלה המתבגר חלק ניכר מזמנו. איך ניתן אם כן לעזור למורים לשרוד את תוקפנות המתבגרים הקשה בלי להיות נקמניים או נוטשים? ( דני שראל) .

מטרה מרכזית של הספר היא בחינת תנאי השיח שדרכם נערים חווים את בית הספר ומגבשים את זהותם. וילן בוחן את היחסים החברתיים בבית הספר ומראה כיצד רעיונות ומעשי המורים עשויים להילקח או להידחות במאבקי הנערים להבין מיהם וכדרך לגיבוש זהותם. בעוד שניתוח תפקיד המורים אינו מטרה מרכזית של המחקר, הספר משתמש בנתוני ראיון מפורטים כדי להראות כיצד הנערים מבינים את עצמם כתלמידים וכלומדים ביחס למוריהם ( John Whelen).