סקירת ביקורת השוואתית שכתב ד"ר אריה קיזל על ספרי האזרחות הבאים: ערכים ואזרחים: אזרחות בלמידה פעילה לחטיבת הביניים (מהדורת ניסוי). עורך: נפתלי רוטנברג הוצאת מכון ון ליר; משטר ופוליטיקה בישראל: יסודות האזרחות, מאת אברהם דיסקין, הוצאת מגי; אזרחות במדינת ישראל, מאת דוד שחר, הוצאת כנרת.

התוכנית eזרחות מבוססת על מודל חינוכי בשם "מקוונים גבוה", שפותח גם הוא על ידי זהר טלמור-רוטבליט. מודל זה מותאם להוראה של תחומי דעת שונים ממדעי הרוח והחברה. בהתאם למודל, התוכנית משלבת הוראה בכיתה לצד פעילות מתוקשבת המתבצעת במסגרת שיעורי הבית. ההוראה בכיתה מתקיימת בכיתה רגילה, שיש בה מחשב ומקרן (לא במעבדת מחשבים) והיא כוללת, בין השאר, הצגה של התוצרים שהתלמידים הפיקו במסגרת שיעורי הבית .

את הויכוח על לימודי האזרחות בישראל אין אלא להבין כהמשכו של ויכוח ישן לגבי מהותה של החברה המודרנית, של הרעיון הדמוקרטי, של הפרויקט הלאומי, החברתי-סוציאליסטי, מעמד הדת בתוך כל זה ומה הוא בסופו של דבר תפקיד החינוך. הכפפת הדיון בנוגע לעתיד הוראת האזרחות למעין 'מדע-מדינה' א-היסטורי – גם אם נאור עפ"י דימויים העצמי של האוחזים בו – היא בחירה גרועה שלצד מופרכותה מבחינה מדעית-עיונית, אין בה שום בשורה לחיזוק הדמוקרטיה בישראל ( אודי מנור).

התכנסות של מורים בנושא עקרוני הקשור לתכנית הלימודים אינה אירוע שגרתי. זו אחת הסיבות לעניין המיוחד שעורר כנס החירום הארצי של המורים לאזרחות שהיה ב- 30 ביוני בסמינר הקיבוצים ונקרא "לוקחים אחריות על האזרחות". הרקע להתכנסות ולתחושת החירום שעמדה באוויר הייתה תכניתו של משרד החינוך להכניס שינויים בהוראת מקצוע האזרחות בתיכון. השינויים נועדו להדגיש את היותה של מדינת ישראל יהודית וציונית. לשינויים בתכנית הלימודים התלוותה החלפתם של יו"ר ועדת המקצוע במשרד החינוך פרופסור ידידה שטרן ושל חברת הועדה פרופסור סוזי נבות, שהתנגדו לשינויים. כשבועיים לאחר הכנס אישר משרד החינוך שינויים בתכנית הלימודים באזרחות. לדברי גל אורון אין בתכנית שאושרה מהפכה, אולם "השינויים הם עוד שלב בהפרת האיזון בין דמוקרטיה ללאומיות". כמו כן אורון דיווח כי המורים הקימו את הפורום "מועצת מורים למען האזרחות", והם מתכננים להיפגש שוב בתחילת ספטמבר כמו גם להוציא חוברת שתציג גרסה משלהם לתוכני הלימוד השנויים במחלוקת ( דקל, נאוה).

הוויכוח שהתלקח לאחרונה על הוראת האזרחות הוא במהותו על אופייה של המדינה ועל השימוש במערכת החינוך כמכשיר מרכזי בעיצובו. הוראת האזרחות הקיימת מאזנת בין הגישה הרפובליקנית (מדינת הלאום של העם היהודי) לבין הגישה הליברלית (בית לכל אזרחיה). הטיעון המרכזי של כותבת המאמר הוא שהלחץ המופעל בימים אלה לעבור מגישה זו לגישה האתנוקרטית (אזרחות ליהודים בעיקר) משמעה מעבר מאזרחות שוויונית לאזרחות לא שוויונית ובעצם – לדמוקרטיה אתנית ( טסלר, ריקי).

למרות הוויכוחים לגבי התכנים שיש ללמד בשיעורי האזרחות, והלחצים שהיו בתקופות שונות להגביר את החינוך הפטריוטי, מייצגים ספרי הלימוד באזרחות במשך שנים רבות גישה דמוקרטית ליברלית. זוהי המסקנה המרכזית ממחקר חדש, שהוצג בשבוע שעבר בכנס בנושא "חינוך ופוליטיקה", שהתקיים במכללה האקדמית בית ברל. המחקר נערך על ידי ד"ר סיגל בן-רפאל גלנטי, ראש החוג למדעי החברה ואזרחות במכללת בית ברל, וד"ר אלון לבקוביץ', מרצה בחוג. לדברי החוקרים, במהלך השנים שעברו מאז קום המדינה, מייצגים ספרי הלימוד באזרחות יותר ויותר את הרוח של מגילת העצמאות. לעובדה זו יש חשיבות מיוחדת, משום שהמדינה מציגה את עצמה במערכת החינוך, באמצעות ספרי האזרחות, בפני אזרחי העתיד שלה.

בהרצאה זו, שניתנה בכנס על שיעורי חברה בדמוקרטיה, מנה פרופ' ג'ון פטריק מאוניברסיטת אינדיאנה שבעה מרכיבים חיוניים לדעתו בחינוך לדמוקרטיה. בין המרכיבים: הקניית ידע על המשטר הדמוקרטי ועל החברה האזרחית, פיתוח התנהגויות, מיומנויות ונטיות אופי אזרחיות, עידוד פעילות חוץ-לימודית במועצות תלמידים ובקבוצות ספורט ואי הגבלה של הוראת הדמוקרטיה למקצוע האזרחות בלבד.