ספר זה מציג מודל מפורט של ארגון חינוכי המותאם לערכים הרצויים ולצרכים של ישראל בעידן הפוסט-מודרני. זהו ארגון חינוכי גמיש, פתוח ודינאמי, התומך ברמות הטכנולוגית, הארגונית, והפדגוגית בתקשורת משמעותית ומעודדת התפתחות אישיותית בין אנשים צעירים, לבין העולמות האין סופיים הפתוחים היום בפניהם בסביבתם ובעולם הווירטואלי ובינם לבין עצמם. המודל נולד כתגובה למצוקה של כל המעורבים בחינוך בדור האחרון לנוכח תהליך הקריסה הערכית והארגונית בו מצויה מערכת החינוך והכישלונות המתמידים של אין סוף "רפורמות" סותרות וחלקיות לחלץ אותה מהמשבר החמור בו היא מצויה. הוא מתבסס על ההכרה כי הדרך היחידה להתייחסות אפקטיבית למשבר מבוססת על התמודדות שיטתית וכוללת עם האתגרים המרכזיים הניצבים בפני מערכת החינוך בימינו. אתגרים אלו כוללים בין היתר: החזרת החינוך למערכת החינוך, מיזוג החינוך עם התרבות הדיגיטלית, התאמת המערכת למבנים הארגוניים, החברתיים, לשוק העבודה ולדפוסי החשיבה ודרכי החיים הכאוטיים המאפיינים את ישראל בעידן הפוסט-מודרני. המודל מבוסס מצד אחד על ניתוח של ערכי היסוד של החינוך הרצוי בישראל כחברה הומניסטית ־ פיתוח אוטונומיה אישיותית, שייכות דיאלוגית ומוסריות, ומצד שני על ניתוח המאפיינים הרלוונטיים של המציאות הפוסט-מודרנית שבה אנו חיים. שאלת היסוד שהספר מתמודד עמה בכל ההקשרים הללו היא: כיצד ניתן לרתום את המהפכה הדיגיטלית ואת שינויי העומק האחרים שהתרחשו בחברה בעשורים האחרונים לצורך מימוש מיטבי של הערכים החינוכיים הרצויים? ( רוני אבירם, נעמה בר-און, מנואלה אטיאס).

במקום להיישיר מבט אל גלי הצונאמי של המהפכה הפוסט־מודרנית ולחולל את השינוי היסודי הנדרש, התמכרה מערכת החינוך לגלים של "רפורמות" המשמרות את המבנה המודרני והאנכרוניסטי שלה. הסביבות החינוכיות הצומחות מלמטה הן תקוותה של מערכת החינוך . במאמר זה מבקש פרופסור רוני אבירם לאבחן את שורשי החולי הראשוני והחולי המשני ולהציע פרוגנוזה לצורך טיפול בהם. למעשה, יש כבר מי שמממש את הפרוגנוזה שאציע, אבל באופן חלקי. יש אפוא התחלה, יש מקום לאופטימיות זהירה. בעשורים האחרונים פועלים ברחבי הארץ צוותים של הורים ומורים החושבים על חינוך רצוי בעידן פוסט־מודרני, בונים מודלים ומיישמים אותם ומתמודדים בהצלחה עם התנכלויות שונות של הממסד החינוכי. יש לציין בכלל זה גם את המשפחות שבחרו בחינוך ביתי. אף שהצוותים הללו פועלים באופן ספונטני הם מקיימים באופן חלקי ושטחי את "התנאים הפנימיים", אך אינם נהנים מ"התנאים החיצוניים". לפיכך הם פועלים ברובם בתנאי מצוקה. עם זאת נראה שהסביבות החינוכיות האלטרנטיביות צברו "מסה קריטית" ומערכת החינוך אינה יכולה עוד לדכא אותן. המערכת רואה בהן "רע הכרחי"; עליה לראות בהן "טוב רצוי" ולתמוך בהן. הסביבות החינוכיות הצומחות מלמטה הן תקוותה של מערכת החינוך ( רוני אבירם) .

תקציר הרצאתו של פרופסור רוני אבירם בכנס השנתי לתיקשוב בחינוך ובהוראה, שאורגן על ידי מכון מופ"ת בשיתוף קבוצת אנשים ומחשבים. נושא הכנס היה "מורים, ילדים ועולמות וירטואליים". פרופ' רוני אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון , ניתח 30 שנות תיקשוב בהוראה. הוא הסביר למשתתפים מדוע הנושא לא התרומם, למרות הצלחות יפות, וגם הציג שני מודלים מחקריים, שלדעתו יכולים לסייע למערכת החינוך להטמיע טוב יותר את התיקשוב. פרופ' אבירם דיבר על גלים שהיו במערכת החינוך בכל הקשור לתיקשוב ועל חוסר התובנה של מערכת החינוך מבחינת ראייה פדגוגית של שינויים נדרשים.

בספרו החדש טוען ד"ר רוני אבירם כי בתי הספר ומערכות החינוך בעולם המערבי "אינם מספקים את הסחורה" ולוקים בכשלים תפקודיים שונים למרות גלי הרפורמות והשינויים שעברו עליהם בעשורים האחרונים. יש צורך לשנות את בית הספר כדי שיתאים למציאות החדשה ויתפקד בה ביתר הצלחה. אולם הצורך לשינוי מעורר את השאלה כיצד יש לשנות את בית הספר? על פי איזה דגם? בית ספר העתידני צריך להתבסס על שלוש תכונות מהותיות: 1. מחויבות להתאמה (מושכלת, קונסנזואלית, מודעת ודינאמית) למציאות הפוסט-מודרנית. 2. מחויבות לשינוי מסדר שני. 3. קיום מנהיגות (מקצועית) שמקיימת את תהליכי המחקר והפיתוח, הניהול וההערכה של בית הספר העתידני (באופן לא דואלי).