לא סוד הוא שאני עסוק בפיתוח ומחקר מודל לב"ה (למידה בסביבה הרפתקנית) מזה עשרות שנים. מודל לב"ה הוא מודל פדגוגי של למידה מבוססת פרויקטים (PBL), המושתת על עקרונות של למידה קונסטרוקטיביסטית/הומניסטית כשהשאלה הראשונה שהוא מעמיד בפני המורה או מפתח סביבות הלמידה היא: למה שהתלמידים ירצו לעשות את זה. העניין, כמובן, הוא מוטיבציה פנימית. מוטיבציה פנימית, כמו שכתבתי כבר לא פעם, מושגת אם יש עניין צרוף בתוכן – מה שמקטין מאד את הסיכוי שבסביבה של תוכן מוכתב מלמעלה, כמו תוכנית לימודים כזו או אחרת, תתעורר מוטיבציה פנימית אצל מרבית התלמידים. מודע למחויבות של מערכת החינוך לתוכניות הלימודים, אין מודל זה מיועד להציע התנערות מן התכנים המוכתבים – הוא פשוט מציע ערוץ אחר של אנרגיות למידה – המשימה (חנן יניב).

לומד עצמאי הוא לומד שמוכן ויכול לקחת על עצמו את הלמידה של כל תחום עניין שגילה וללמוד אותו בעצמו (תוך הסתמכות על מקורות של ידע ותמיכה זמינים), עד כדי התמחות. לומד עצמאי הוא לומד לאורך חיים. הוא תמיד לומד כל מה שמעניין אותו. המונח "Life Long Learning" המתורגם ל"למידה לאורך החיים" הוא מסורבל. אני מציע לקרוא ללומד הלומד לאורך חייו "לומד עד". מטרתו של מאמר זה היא בראש ובראשונה לעורר מודעות לחובתה של מערכת החינוך להכשיר לומדי עד, לתת להם את הכלים להיות לומדי עד מיומנים ולהציע תחומי דעת נחוצים ודרך ללמידתם (ויש כאן, כמובן, פרדוקס מובנה – האם בכדי להכשיר לומדי עד נשתמש בדפוסי למידה קונבנציונאליים?) (חנן יניב).

ילד קם בבוקר והולך לבית הספר. בדרכו הוא רואה עצים ועננים וחיות ואנשים ומכוניות וכבישים ובתים… הוא לא רואה גיאוגרפיה, הוא לא רואה הסטוריה, הוא לא רואה מתמטיקה… הילד רואה תופעות ועצמים (חנן יניב).

המאמר מציג טענה מרכזית אחת: העולם הטכנולוגי עובר בשנים האחרונות מהפיכה שמשנה סדרי עולם. זוהי לא עוד מערכת הפעלה כזו או אחרת, או מודל חדש של טלפון. השינויים הם כל כך משמעותיים שהם משנים את אורח החיים של רובינו ובוודאי שאת אורח החיים של ילדינו ונכדינו. השינוי הוא מהותי כל כך שהוא דומה לשינוי שעבר העולם עם הופעת המכונית. לאור טענה זו, יציג המאמר את נקודות המפנה בשביל שבין טכנולוגיה בחינוך, זו שאנו מכירים כ-4 עשורים, לבין הטכנולוגיה המשחרת על פתחינו היום (זו שמזמנת לנו הזדמנויות חדשות ואתגרים חדשים) וההשלכות האפשריות שלה על עולמינו – עולם החינוך והתרבות אותו אנו רוצים ליצור. בסופו של מאמר זה, אציג מצע למתווה מחקר ופיתוח ותכנית הטמעה שאפשר להתחיל ליישם מחר בבוקר – כך שאין זה מאמר של טענות ללא הצגת חלופות יישומיות (חנן יניב).

התחושה שצריך להכין את הדור הבא ל"מיומנויות המאה ה-21", מעוררת את המערכת להשקיע כספים אין קץ בניסיון נואש להפוך את המורים ל"מלמדים דיגיטליים". אין ספור השתלמויות מורים, שעות הנחיה, ומשאבי ציוד וכ"א, מושקעים בניסיון הזה, מזה עשרות שנים, ונראה שלשוא. שום בשורה לא צומחת, שום שינוי משמעותי לא קורה, רוב המורים עדיין משתמשים בטכנולוגיות של הדור הקודם (לוח וגיר), וגם אלה שמשתמשים במחשבים, ב'לוחות חכמים', בטבלטים ובמקרנים לא מציגים שיפור משמעותי. פרופ' גבי סלומון שהלך לעולמו בשבועות האחרונים, כבר כתב מאמר שצוטט בעיתון הארץ עם הבשורה "המחשב לא תורם ללמידה" (ינואר 2010). כבר אז נזעקתי וכתבתי תגובה בשם "המחשב תורם ללמידה באבוע" ובה השאלה: איזו פדגוגיה משרתת הטכנולוגיה: פדגוגיה קדם-מודרנית (ואז אין לה סיכוי כמו שאומר פרופ' סלומון) או פדגוגיה מודרנית (ואז יש לה את כל הסיכויים שבעולם). מה שקראתי אז 'פדגוגיה מודרנית', עיצבתי למונח 'פדגוגיה דיגיטלית' (חנן יניב).

מאמר זה יוצא מנקודת מוצא, המחוזקת במחקר עדכני, לפיה ההוראה הפרונטלית אינה מביאה את הלומד לקליטה ולשימור אופטימלי של הידע שאליו הוא נחשף. על כן נעשים ניסיונות רבים לשלב למידה מסוג אחר, המכונה למידה פעילה. במסגרת זו של למידה הלומד הופך מלקוח פאסיבי של ידע לשותף אקטיבי בחוויית הלמידה. המפתח הוא יצירת צורך אותנטי בידע שמהווה כלי נחוץ לביצוע משימה מלהיבה (חנן יניב).

בימים אלה, ימים עצובים של פילוג, גזענות, שחיתות, ניכור, התעררות ערכית, חובה עלינו לשאול איך זה קורה? איך קורה שערכים הופכים לסיסמאות ריקות מתוכן? חוקרים והוגי דעות רבים מסכימים שעיקר ההתפתחות המוסרית מתרחשת בשנות הילדות. רבים מסכימים גם עם תפקידו החשוב של הבית בעיצוב התובנות המוסריות של הילדים, אבל אין עוררין רבים גם על תפקיד בית הספר בעיצוב דמותו הערכית של האדם. מאמר זה בא להציג טענה קשה: בית הספר מעמיד את הילד בפני מצבים חסרי מוצא שבכדי לשרוד אותם חייב הילד לגייס דרכי פעולה שבמודע אינן הולמות את התפישה המוסרית שלו (חנן יניב).

מאמרון מעורר השראה של פרופסור חנן יניב בנושא חינוך ליצירה. "בסיור ״האבים[1]״ שערכנו השבוע (דצמבר, 2014), פגשנו עשרות קבוצות יזמים העסוקים בהקמת ה׳סטארטאפים׳ שלהם. יש בהם יזמים חברתיים העסוקים בפיתוח יוזמות לטובת החברה ושינוי העולם ויש בהם יזמים עסקיים שהכח המניע שלהם הוא החלום על ׳אקזיט׳ מהיר. בכל מקרה, המכנה המשותף שמרחף באויר הוא הלהט. כיזם שעסוק כל חייו ביזמות ויצירה אני יכול להעיד… הלהט הזה הוא סם החיים. האם אפשר להדליק להט כזה בעיניים של ילדים בבית הספר? התנסות בהנעת תלמידים בלמידה מבוססת פרויקטים בעשרות השנים האחרונות מלמדת אותי שאפשר גם אפשר. החוויה של לראות ילדים מבלים בצוותים לקראת סיום פרויקט עד 3 לפנות בוקר היא חוויה שאין שניה לה" (חנן יניב).

פרופסור חנן יניב , מומחה ללמידה מתוקשבת וסביבות למידה מתקדמות, מציע דגם פדגוגי -עקרוני של פעילות מאתגרת בכיתה באמצעות סמארטפונים, הוא מאמין שסוג כזה של פעילות בכיתה או בבית הספר, שאיננו הנחתה שרירותית מלמעלה, יביא לתובנות תרבותיות וערכיות אצל התלמידים (והמורים, אולי) באופן שבו כללי השימוש בסמארטפונים ובטבלטים ייושמו מתוך שותפות ולא מתוך כניעה והתמרמרות. ההשלכות על ההתפתחות הערכית של הקהילה הן ברורות.

תובנות של פרופסור חנן יניב על הקונפליקט הסמוי בין המורים והורים כפי שבא לידי ביטוי בביה"ס ני"לי . "מצבים בהם ההורים יוצאים "להגנתו" של הילד הם מובנים, אבל המקרה של בית ספר ניל"י מדגיש כמה צריך להיות מנגנון שמנהלי בתי הספר צריכים להיות מוכנים אליו. מנגנון כזה יגן על המורה במצבים של מתקפת הורים"( חנן יניב) .

מערכת החינוך היום, עסוקה בתוכנית לאומית לפיתוח מיומנויות המאה ה-21, רשימה זו אמורה להציע כיוון נוסף להתבוננות וטיפוח מיומנויות כאלה שיחפו על התערערות מיומנויות המאה ה-20 וינצלו את הפוטנציאל הטמון בטכנולוגיות החדשות לטיפוח מיומנויות חדשות. מכאן מונה פרופסור חנן יניב אתגרים נוספים שעומדים בפנינו עם חדירת טכנולוגיות חדשות לאורח החיים שלנו ולסיום מציע מערכת לגיבוי היסודות שאותם נרצה לשמר ( חנן יניב) .