מטרת המאמר לתאר את המפגש בין דמויות בוגרות (מטפלים, מורים, מדריכים, שוטרים וכו') לבין ילדים ונערים בעלי נטייה להתנהגות אלימה ותוקפנית, תוך הישענות על המשגותיו של הפסיכואנליטיקאי ד"ו ויניקוט. כמו-כן, מתוארים בחלק השני של המאמר היחסים בין הדמויות הבוגרות שמקיפות את הילד והנער לבין עצמן, יחסים שיכולים לנוע בין האשמה הדדית לבין שיתוף פעולה מחזק. המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במסגרת יום עיון של המחלקה לחינוך בלתי פורמלי של התנועה הקיבוצית: "חיי החברה אצל ילדים מתבגרים: של מי הדאגה הזו?" ( דני שראל) .

לפי ויניקוט, מתבגרים זקוקים למבוגר שלא יכחיש ויטשטש את ההרסנות ההתבגרותית, אלא יקבל אותה, יתמודד אתה וישרוד אותה. ההבנה לגבי הצורך בסיוע להורים להתמודד עם האתגר הגדול העומד לפתחם היא היום נחלת רבים וטובים; מאמר זה מבקש להיעזר בתובנות של ויניקוט ואחרים על מנת להפנות את תשומת הלב לתמיכה שנדרשת עבור צוות בית הספר – הסביבה שבה מבלה המתבגר חלק ניכר מזמנו. איך ניתן אם כן לעזור למורים לשרוד את תוקפנות המתבגרים הקשה בלי להיות נקמניים או נוטשים? ( דני שראל) .

גם מורים שמסכימים עקרונית עם עמדת הסמכות המגדלת מתקשים ליישמה. זוהי עמדה תובענית מבחינה רגשית; היא מפגישה את המורה עם חולשות, נקודות עיוורות, הזדהויות ורגישויות שלו עצמו ולא רק של תלמידיו; היא מאתגרת את יכולת ההחזקה, ההכלה והאמפתיה שהוא מסוגל לפתח. כדי להכשיר מורים לעבוד מתוך עמדה כזאת, צריך ליצור אקלים חינוכי בבית הספר שמאפשר אותה. עניין זה כרוך לעתים בהנחלתן של עמדות שאינן מקובלות על מקצת המורים, כדי ש"יחס אמפתי למורה" לא יישאר סיסמה ריקה, חשוב מאוד לבנות למורים בתוך בית הספר מרחב להתייעצות – מרחב קונקרטי שכולל הקצאת מקום וזמנים קבועים, ומרחב מטפורי בלבו של המנהל ובעקבותיו בלבבות האחרים. מרחב כזה לא נועד רק ל"כיבוי שרפות", אלא למתן אפשרות ליציאה מהיום יום הלוחץ, לעצירה לצורך התבוננות, לחשיבה לעומק על האירועים כבין־סובייקטיביים, להכרת הסובייקטיביות של המורה. הפניית קשב כזה למורה, שמאפשר התבוננות מעמיקה וזיהוי של רגשותיו וצרכיו מול התלמיד, מול ההורים או מול בית הספר, עשויה למוסס תגובות רגשיות חריפות, לעצור תגובות אימפולסיביות פוגעות, או לפחות למתן ולמזער את נזקיהן לאחר התפרצותן ( שראל , דני).