פלטפורמת edX, הפלטפורמה שעליה קורסי ה-MOOC של ישראל דיגיטלית אמורים להבנות, מחייבת שימוש רב בסרטוני וידיאו. היא איננה שוללת קריאת ספרים או מאמרים, כמובן, אבל הווידיאו הוא האמצעי המרכזי ל-העברת הידע" (ואולי אפילו להוראה). יוזמי הפרויקט בוודאי מקווים שהתוצאה לא תהיה "סתם" הרצאות מצולמות, אבל לא קל להפיק שיעורים שיעוררו ענין, ומרצים רבים אינם עוברים מסך כמו שחקנים מקצועיים. נוצר מצב שבו יש סיכוי טוב שכסף רב יושקע בהפקת סרטוני הרצאות, סרטונים שבסופו של דבר לא בדיוק יעוררו ענין, ולא ישביעו רצון. האם יש דרך אחרת? דווקא בעיני, יש, אם כי אני חושש שאף אחד איננו ממהר לאמץ אותה. הדרך היא לעבוד בסדר הפוך" (ג'יי הורוויץ).

פעמים רבות בבלוג הזה הבאתי דברים שכתב לארי קיובן. לקיובן קבלות רבות בחקר ההיסטוריה של החינוך, ובמיוחד בחקר הנסיונות לחולל שינויים בחינוך באמצעות הטכנולוגיה. על אף העובדה שלא פעם מציגים אותו כמתנגד לטכנולוגיות דיגיטאליות בבתי הספר, הגישה של קיובן לנושא הרבה יותר מפוכחת. לקיובן היכרות עמוקה עם ההיסטוריה של הנסיונות לשנות את בית ספר, וההכרות הזאת לימדה אותו שאפילו אם מדובר בכלים דיגיטאליים רבי עוצמה שמגיעים לכיתה, אי-אפשר לצפות למהפכות בתהליכי הוראה ולמידה. פעם אחר פעם קיובן מצביע על המורכבות של המתרחש בכיתה, מורכבות שמקשה מאד על שינויים מהירים. הוא מדגיש שלרוב, גם כאשר המורים מאמצים כלים חדשים (או נאלצים על ידי ההנהלות לעשות זאת), הם מוצאים דרך להתאים אותם לשיטות ההוראה שכבר נהוגות אצלם. התוצאה היא שבמקום השינוי הגורף המקווה, בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ מפנה את תשומת לבנו בבלוג שלו לכתבתו של עידו סולומון, כתב הטכנולוגיה בחברת החדשות של ערוץ 2. "בסיום הכתבה עידו סולומון מציין שהעזרים האלה מרתקים את התלמידים, מגבירים מעורבות וגם מסייעים לשיפור הישגים…אבל לא ברור שהדוגמאות בכתבה של עידו סולומון אמורות לשכנע. ספק אם נכון להיום סיור ב-virtual reality (כך בכתבה מכנים את השימוש ב-Google Cardboard) בהר געש מעניק לתלמיד יותר מידע, או תחושה חזקה יותר, מאשר סרטי הווידיאו המצוינים שכבר קיימים על הרי געש. כמו-כן, אולי השימוש בקוד QR כדי להגיע ל-URL כלשהו נחמד, אבל ספק אם הוא נחוץ, או תורם משהו שמצריך שימוש בטאבלט. אלה אינן דוגמאות שמראות שיש ערך חינוכי בתקשוב. הן פשוט מראות שמשתמשים בו. הדוגמאות ממכללת גורדון בכתבה כן מרשימות, אם כי לא ברור אם אנחנו אמורים להתרשם שקורה שם משהו חיובי, או להבין שבתי הספר עדיין אינם ערוכים ליישם את הידע הפדגוגי/טכנולוגי שהסטודנטיות שם רוכשות (ג'יי הורוויץ).

יום לאחר שרותי סלומון הציגה את שבעת הכללים לעיצוב מרחבי למידה, ג'יי הורוויץ מעלה תהיות לגבי (אי-)יישומם במערכת החינוך: "…רעיונות והצעות לעיצוב "אחר" או "מקורי" של מרחבי למידה אינם חדשים. הדוח של SKG שממנו רותי גזרה את שבעה הכללים התפרסם בשנת 2011, והפרויקט עצמו יצא לדרך בשנת 2008. והיו לא מעט פרויקטים דומים שקדמו לו. בישראל, למשל, ספרו של דוד חן, "בית-הספר העתידי כרמים – בין תיאוריה למעשה" התפרסם בשנת 1999. התיאורים של מרחבי הלמידה שבספר אינם זהים לאלה של SKG, אבל די ברור שעקרונות העיצוב וההצעות לביצוע דומים מאד. זאת ועוד: רבים מהעקרונות האלה יושמו במרחב הפיסי של כרמים". אולם, אם אין בעקרונות אלו כל חדש, מדוע מרחבי הלמידה הבית-ספריים אינם מעוצבים בהתאם? (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ אינו חושך שבטו "מהיומרה ומהיוהרה", כדבריו, של מקדמי קורסי המוּק: "בכתבה קצרה חדשה ב-Chronicle of Higher Education פיל היל סוקר את השינויים שחלו בניהול של Coursera ושל Udacity…היל ממשיך ומסביר שגם אם ה-MOOC לא חולל את השינוי המיוחל בהשכלה הגבוהה הוא העלה את קרנה של הלימוד המקוון, כך שהיום מוסדות להשכלה גבוהה מתאמצים מאד לבנות קורסים מקוונים איכותיים. זה ללא ספק תהליך מבורך, אבל קיים מרחק רב מאד בין קורסים מקוונים איכותיים במוסדות להשכלה גבוהה לבין המהפכה ש-Coursera ו-Udacity הבטיחו. די להזכיר שבשנת 2012 סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, הצהיר שבעקבות הצלחת מודל ה-MOOC תוך 50 שנים יהיו רק עשרה מוסדות של השכלה גבוהה בעולם…היו שהוקסמו מהתחזית הזאת, והיו שראו בו חלום בלהות. מה שבטוח, והיום זה ברור לחלוטין, הוא שמדובר בהגזמה פרועה שלא תתממש…" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ מדווח בבלוג שלו על פטירתו המצערת של פרופ' סימור פאפרט (Seymour Papert): "קשה לתאר את תחום התקשוב החינוכי מבלי להכיר בתרומה האדירה של פאפרט, גם אם היום, למרבה הצער, התרומה הזאת מופיעה יותר כהערת שוליים מאשר כאחד מעמודי התווך המרכזיים של התחום. אני בטוח שעבור אנשי חינוך כמוני שהחשיפה לשפת ה-Logo לפני שנים רבות הייתה בין הנגיעות הראשונות שלנו בתקשוב החינוכי פאפרט היה, ועוד נשאר, אחד מענקי התחום" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ מפנה את תשומת לבנו לתוצאות מטרידות העולות מסקר של רשות התקשורת הבריטית (Ofcom) לגבי אוריינות דיגיטלית בגילאי 15-8: "העובדה שילדים ובני נוער מבינים מעט מאד בנוגע לדרך שבה מנוע חיפוש עובד איננה צריכה להפתיע (אפילו אם אנחנו עדיין שומעים על "ילידים דיגיטאליים" והיכולת המופלאה שלהם להבין במהירות כל דבר טכנולוגי). לא אופתע אם תוצאות דומות היו מתקבלות בסקר אצל מבוגרים, כולל מורים. אינני יודע כיצד מלמדים את השימוש במנוע חיפוש בבתי ספר היום, אבל אני חושש שעושים זאת באופן דומה מאד למה שעשו לפני 15 שנים, כאשר בסך הכל אמרו לתלמידים להקליד "שאילתא" ולהקליק על . המון השתנה מאז. לגוגל יכולת עצומה "להתאים" תוצאות של חיפוש לנתונים הידועים לה אודות המחפש, וליכולת הזאת משמעות כבדה בסביבות לימודיות. אבל לא רק שתלמידים אינם לומדים על המציאות הלא כל כך חדשה הזאת, הם אפילו אינם יכולים לזהות פרסומות בדף של תוצאות" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ עורך השוואה מרתקת בין קורסי המוּק לבין מפעל חינוכי אשר התנהל בארה"ב לפני כמאה שנים: "לא פעם אני קובל בדפים האלה על העדר הראייה ההיסטורית של התקשוב החינוכי ועל כך שכל יזם חושב שהוא ישחרר את החינוך מתרדמת מתמשכת וימציא את החינוך מחדש. אבל אין זה אומר שאני בקיא מספיק בהיסטוריה של החינוך. גם לי יש המון שאני יכול, וצריך, ללמוד. ולפעמים הלמידה הזאת חושפת אותי לפנינים בלתי-צפויות. כך קרה כאשר קראתי בבלוג Hybrid Pedagogy מאמרון של קית ברנן: The Victorian MOOC. ברנן מביא את הסיפור של ה-Society to Encourage Studies at Home, פרויקט לימודי/חינוכי שיזמו נשים מהאצולה של בוסטון בתקופה שההשכלה הגבוהה עדיין הייתה חסומה לנשים. בין השנים 1873-1897 פעילות האיגוד יצרו מערכת לימודית ענפה שאפשרה לנשים ללמוד במגוון רחב של תחומים" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ במבט רטרוספקטיבי לרגל עשור לבלוג החשוב שלו "למידה, אינטרנט … ומה שביניהם": "במשך שנותיו הראשונות הבלוג הזה עסק בעיקר בפוטנציאל של ה-WWW לפתוח את עולם המידע ללומדים שעד אז יכלו לינוק מידע כמעט באופן בלעדי מספרי הלימוד. בנוסף, התלהבתי מיכולתם של כלי Web 2.0 ליצור למידה פעילה שמעמידה את הלומד במרכז. פעמים רבות כתבתי על בלוגים ועל כלים שיתופיים למיניהם והדגשתי שכאשר כלים כאלה נמצאים בידיהם של הלומדים החינוך הופך לממוקד לומד. הדגשתי גם שהנגישות לעולם פתוח ובלתי-מוגבל של מידע מאפשרת סוג חדש של קשר בין מורה לתלמיד ומכרסמת בסמכות המסורתית של המורה. במהלך השנים אמירות כאלה הצליחו להשתרש בשיח החינוכי עד שהן נעשו לקלישאות, אבל על אף העובדה שמשמיעים אותן באופן תדיר, קשה להגיד שהן באמת התממשו, או הביאו לשינוי המיוחל" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ מייחד את המאמרון שלו למה שהוא מוצא כנקודת אור בתחום התקשוב החינוכי: "ואם, למרבה ההפתעה, נקודת אור כזאת באה מלמעלה, ממקומם של מעצבי המדיניות, כדאי ורצוי לציין זאת. כאשר אדם בעל תפקיד מרכזי, אדם שבכוחו להשפיע, מבטא גישה חינוכית אמיתית כלפי התקשוב, זה בהחלט ראוי לציון. כך היה לפני שבוע כאשר קראתי מאמרון של ג'וסף סאות (South) המנהל של המשרד לטכנולוגיה חינוכית בממשל האמריקאי. מעניין לציין שהמאמרון התפרסם ב-Medium שהוא מרחב אינטרנטי פתוח המפרסם מאמרונים על מגוון נושאים מגישות מגוונות. בתוקף תפקידו סאות בוודאי היה יכול לפרסם את דבריו בדרכים רשמיות, וסביר להניח שמסמכים רשמיים אכן מתפרסמים כך. לאור זה ההחלטה לפרסם על גבי פלטפורמה פומבית מעידה על הרצון של סאות לא סתם להסביר את שורשי המדיניות שלו, אלא גם לעורר התייחסות" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ מקונן על הפקעת הובלתו של תחום התקשוב החינוכי מידיהם של אנשי חינוך בידי יזמים והי-טקסטים. הוא מצר על כך ש"מצד אחד אפשר להפיק נפלאות מהכלים שעומדים לרשותנו, אך מצד שני אותן נפלאות באות לביטוי בדרכים מאכזבות ביותר" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ שופך מים צוננים על ההתלהבות העולה מכתבתו של רועי ציקורל (ציקו) באתר "הגיע זמן חינוך" לגבי רשת אלט-סקול (AltSchool): "אינני יכול להעיד על איכות הלמידה בבתי הספר של AltSchool, ואני נוטה לחשוב שגם ציקורל איננו יכול לעשות זאת. צילומים של ילדים מחייכים, ציטטות של הורים שמרוצים ממה שקורה בבית הספר, ועיצוב שיווקי נוצץ ביותר הם אולי עדות מרשימה, אבל הם אינם מלמדים על הצלחה חינוכית (ג'יי הורוויץ).

האם יש מישהו שמתנגד ללמידה מותאמת אישית (מה שמכנים באנגלית "personalized learning")? המונח זוכה למגוון פרשנויות, ולא כל מי שמשתמש בו מתכוון לאותו הדבר. יש מי שרואה בו גישה חינוכית שמאפשרת ללומד לכוון את הלמידה של עצמו בהתאם לרצונות ולהתעניינויות שלו, ואילו אחרים רואים בו בסך הכל דרך לגוון את ההוראה על מנת להבטיח שבסופו של דבר כל תלמיד יצליח להגיע לידע הנדרש ולאותם הישגים. חדירת התקשוב לתוך מגרש החינוך, והפרטניזציה (המילה "הפרטה" איננה נראית לי המילה המתאימה) שהתקשוב מאפשר, הביאו לכך שהגישה השנייה – דרכים "אישיות" לאותם הישגים – היא הרווחת היום (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ מפנה את תשומת ליבנו לקורס MOOC מרתק של Coursera בעברית – שירה עברית מודרנית: "בניגוד לרושם שאולי נוצר בעקבות הביקורת שלי כאן כלפי תופעת ה-MOOC, חשוב לי להדגיש שאני בהחלט רואה ערך בקורסים כאלה. אמנם אני מרים גבה לגבי היומרה של הפצת השכלה איכותית לכל העולם, ואני די משוכנע שהנישה שהקורסים האלה ממלאים הרבה יותר מצומצמת, אבל אין לי שום סיבה להתנגד להפצת ידע לכל דורש. זאת ועוד: על אף העובדה שלטעמי קורסי ה-MOOC במתכונת של Coursera הם על פי רוב תרגום די תפל של הרצאות פרונטאליות לאמצעי ההפצה ההמוניים שעומדים לרשותנו היום ושאפשר היה לקוות לפיתוחם של תהליכי הוראה/למידה פעילים יותר, גם לקורסים כאלה יש מקום במרחב הלימודי הרחב" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ ממליץ לנו בחום על קריאת מאמרון ביקורתי חדש של רוג'ר שאנק (Roger Schank): "רוג'ר שאנק הוא בעל קבלות רבות בתחום הבינה המלאכותית ותחומים נוספים הקשורים לעולם המחשבים וגם לעולם החינוך. כבר שנים הוא איננו חוסך את שבטו מהמתרחש בבתי הספר או בעולם החינוך באופן כללי. תמיד תענוג לקרוא את שאנק, אם כי לפעמים החריפות שלו מאפילה על הביקורת שלו… במאמרון הזה הוא מנסה לתרגם לשפה פשוטה ומובנת את המונחים החדשים בתחום החינוך שאליהם הוא נחשף בכנס חינוכי בו הוא השתתף" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ עומד במאמרון זה על משמעותה של הוראה מותאמת אישית בהקשר של תקשוב חינוכי: "אף אחד לא יחשוד בי שאני רואה טעם בכיתה שבה התלמידים יושבים מול מסכים וזוכים ל-"שיעורים" שבהם יישום דיגיטאלי כלשהו "מעביר" אליהם "ידע" ומתרגל אותם כדי לבדוק אם אותו "ידע" נרכש בצורה יעילה. כבר כתבתי כאן פעמים רבות שבעיני "הוראה" כזאת היא עיוות רציני של הרעיון של "התאמה אישית". ובכל זאת, אני נוטה להשתכנע ש-"הוראה" מהסוג הזה עתידה לכבוש את החינוך" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ מפנה את תשומת ליבנו לכתבה מהוושינגטון פוסט המדווחת על שביתת מורים בעיר סיאטל שבוושינגטון: " לפני כשבוע השביתה הסתיימה, עם הישגים למורים כמו ההעלאה הראשונה במשכורת מזה שש שנים כדי לעדכן ליוקר המחייה. אבל אחד ההישגים אולי נראה טיפה יוצא דופן – המורים דרשו, וקיבלו, שתלמידי בתי הספר היסודיים יקבלו שלושים דקות של הפסקה למשחק כל יום. אכן, על מנת לדחוס כמה שיותר "למידה" לתוך יום הלימודים, בתי ספר רבים במערב מקצצים ב-"מותרות" כמו הפסקות בין השיעורים שבהם התלמידים יכולים לשחק באופן חופשי. הציפיה היא שככל שהתלמיד יושב בכיתה מול המורה הוא יקלוט עוד "ידע", או לפחות את ה-"ידע" החשוב שניתן למדוד במבחנים" (ג'יי הורוויץ).