מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

המאמר מציג מסגרת מושגית פרשנית הנובעת מחקר מקרה אורך מרובה וחוזר של חמש אוניברסיטאות אוסטרליות הבוחנת פרקטיקות ייחודיות התומכות בתכניות מבוססות ומצליחות להכשרת מורים למדעים מבוססות בית ספר (Mellita Jones, Linda Hobbs, John Kenny, Coral Campbell, Gail Chittleborough, Andrew Gilbert, Sandra Herbert, Christine Redman, 2016).

במאמר זה מתייחס המחבר בקצרה לטיב היחסים בין אתיקה לפדגוגיה, ובעיקר עומד על הצורך הדחוף בביסוס ריבונות חינוכית הנשענת על אתיקה מקצועית. הוא פותח בהצגת האתיקה, או הדעת העיונית והביקורתית המכונה בעברית "תורת המידות", כעיסוק אקדמי וציבורי שמבקש לעמוד על היסודות המכוננים חיי אנוש במיטבם (כיצד נכון וראוי לבני אדם להנהיג את חייהם) ועל הדרכים המוצלחות ביותר להגשמת חיים אנושיים מלאים, מספקים וראויים. בתור שכזאת, תורת מידות ומסכת אידיאליים לחיים ראויים, האתיקה משמשת הבסיס הנורמטיבי לפדגוגיה: שיח פילוסופי בדבר אנושיות במלוא התפתחותה ובשיא תפארתה אשר אמור להנחות את אנשי החינוך בהגשמת שליחותם המקצועית: סיוע לצעירים במימוש הפוטנציאל הגלום בהם, העצמתם לקראת חיים אוטונומיים ומלאים והכשרתם להשתתפות הוגנת ופורייה בחברה (נמרוד אלוני).

מחנכים ומחנכות בבתי ספר מעידים על אופיו המיוחד של תפקידם ומרבים לתאר אותו במונחים אקזיסטנציאליסטיים של "משמעות", "שליחות", "אהבה", "זהות", ו"קשר". בכוונת מחבר המאמר לטעון כי המציאות החינוכית היום-יומית של מחנכים בכיתותיהם היא בעלת מאפיינים אתים מיוחדים שראוי להקדיש להם מחשבה ותשומת לב. המחבר מתייחס אל שני מאפיינים מעין אלו ואל יסוד הזיקה שבל אחד מהם (בועז צבר).

הוראה רלוונטית מבחינה תרבותית או הוראה נענית-תרבות היא הוראה המתבססת על הרקעים התרבותיים השונים ועל הידע של תלמידים, ורואה בהם נכסים חשובים. מאמר זה משתמש במדגם רחב ומגוון ברחבי ארה"ב, ומראה כי יש מתאם חזק בין הוראה רלוונטית מבחינה תרבותית לבין הישגים בלימודים והתפתחות של זהות אתנית-גזעית, בעיקר כאשר המדובר בתלמידים מקבוצות מיעוטים. ייחודו של המחקר נעוץ בכך שהוא מביא בחשבון את נקודות המבט של התלמידים עצמם, ואינו מסתפק במקרי מבחן של כיתות בודדות. התלמידים מילאו שאלונים שעסקו בהזדמנויות שקיבלו ללמוד על נושאים כתרבויות אחרות, חשיבות הגזע והתרבות בחברה וגזענות.

לרשת החברתית האקדמית ResearchGate יש כבר 10 מיליון חברים אקדמאיים פעילים בעוד למתחרה שלה Academia.edu יש פחות מחצי מיליון חברים פעילים. הקפיצה הגדולה של ResearchGate היא בראש ובראשונה תוצאה של רשת חברתית שנבנתה על ידי אנשי מדע עבור אנשי מדע וחוקרים, מדובר במדענים המנהלים אותה באופן פעיל והיודעים היטב כיצד לפתח את תכונות התקשוב והכלים המתוקשבים לצרכי החוקרים האקדמאיים בעולם. התקדמות נוספת היא תוצאה של פיתוח מתקדם ביותר של מנוע החיפוש של המערכת הפועל היטב כמנוע חיפוש סמנטי שמושתת על קורלציות סמנטיות (עמי סלנט).

ישנן שלוש טעויות נפוצות בהבנת תיאוריית החינוך המוסרי של אפלטון, לפיהן: 1. אפלטון הוא הוגה "אינטלקטואלי", במובן זה שהוא טוען כי התנהגות מוסרית נרכשת אך ורק באמצעות לימוד וידיעה תיאורטיים של הטוב, בניגוד לתרגול מעשי או לחיקוי של דמויות מופת. 2. אפלטון הוא אליטיסט הסבור כי רק חלק מהאנשים, המלכים-פילוסופים, מסוגלים להגיע לידיעה של הטוב, ולכן רק הם ראויים לשלוט בחברה – תפיסה הנוגדת את ערכי השוויון והדמוקרטיה. 3. תיאוריית החינוך המוסרי שלו נשענת על תורת הצורות שלו: מטפיסיקה ביזארית שאדם מודרני יתקשה מאוד לקבל או להאמין בה. מטרתו של מאמר זה היא להפריך את שלוש הקביעות האלה שהביאו לזניחתו של אפלטון בתחום התיאוריה של החינוך המוסרי בעידן המודרני, באופן שיוכיח אי אפלטון יכול וצריך להיות רלוונטי למחנכים גם בימינו.

מרבית התקציב לבתי הספר מגיע ממשרד החינוך, שהוציא לפועל מדיניות ברורה של אפליה מתקנת. מחקר חדש של מרכז טאוב בחן כיצד הקצאת הכספים של גופים אחרים המעורבים במימון – ובפרט הרשויות המקומיות – משפיע על יעילות מאמצי האפליה המתקנת של הממשלה (צוות מרכז טאוב).

מאמר זה מבקש להשיב על השאלה מה צריך לכלול החינוך העכשווי שמכין את האזרח, העובד ואיש המשפחה לעוד כשישים שנים. שאלה זו אינהרנטית לעיסוק החינוכי, שמטבעו עוסק בעתיד ובהכשרת הדור הצעיר לכניסה לעולם המבוגרים ולהשתלבותו במציאות העתידית (ניר מיכאלי).

ג'יי הורוויץ קורא תיגר על הטענה שהטעם ללימודי תכנות בבתי ספר הוא הכנת התלמידים לשוק העבודה: "השבוע לארי קובן פרסם מאמרון שמגיע למסקנה דומה, אבל הוא דווקא מגיע אליה לא על ידי חיזוי העתיד, אלא במבט על העבר. קובן סוקר את ספרו של רוברט גורדון, The Rise and Fall of American Growth, שיצא לאור השנה. בעיני קובן, המחקרים של גורדון מסייעים לערעור הרציונל הרווח לרפורמות בבתי הספר – הציפיה שהדגש המרבי בבתי הספר צריך להיות על הכנת התלמידים לשוק העבודה. ללא ספק הערעור הזה מהווה תרומה חיובית לחינוך. אותו רציונל כלכלי מתעלם מהמטרות האחרות של מערכת חינוכית בחברה דמוקרטית – הכשרת אזרחים שמסוגלים ליטול חלק פעיל בחברה שלהם, ובניית אדם השואף להגשים את עצמו במלוא מגוון יכולותיו. הניתוח ההיסטורי של גורדון פותח פתח לחזרתם של אלה למרכז העשייה החינוכית" (ג'יי הורוויץ).

אזהרה: הדברים המובאים להלן הם בחזקת מניפסט. אף על פי שהדברים מבוססים על מספר מאמרים שפרסמתי, אין מדובר בפרסום אקדמי, אלא בהבעת עמדה אישית, שמטרתה לעורר דיון ביקורתי בנושא. בשורות הבאות אגן על הטענה שהמורה-המחנך, מעצם טיבו, אינו אמור להיות מנהיג, ושכל ניסיון להפוך את המורה למנהיג חוטא לתפקידו ועלול להסתיים במפח נפש (שלמה בק).

מגזר הקולג'ים למטרות רווח הוא ככל הנראה הסקטור השנוי ביותר במחלוקת והכי פחות מובן בהשכלה הגבוהה כיום. העשור הקודם הוביל לשפע של עניין ציבורי ומבט בוחן באם קולג'ים ואוניברסיטאות למטרות רווח מספקים חינוך איכותי לאוכלוסיות סטודנטים מוחלשות. בעוד שהפוליטיזציה שלהם זכתה לתשומת לב רבה, קיים מחקר מועט בהרבה לגבי התנסויות סטודנטים במוסדות למטרות רווח היכול לתרום בצורה טובה יותר להבנה מושגית, מוסדית ומעשית של מגזר זה של השכלה גבוהה. תוך שימוש בנתונים אתנוגרפיים מקולג' למטרת רווח בגודל בינוני בפרוורים, המחברת בילתה שבעה חודשים לחקירת התרבות החינוכית מהפרספקטיבה של הסטודנטים הרשומים (Iloh, Constance, 2016).

סקירה זו חוקרת את המטרות והאתגרים כמו גם את המדיניות והשלכות תכניתיות של מחקר פעולה בהכשרת מורים לתארים מתקדמים כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרות המחקר המפורסמת. סקירת ספרות זו בוחנת בייחוד את האופן שבו מחקר פעולה משמש בתכניות של הכשרת מורים לתארים מתקדמים כתחום תוכן וכמתודולוגיה בכתבי יד שפורסמו בין השנים 2000 ל-2015. ספרות המחקר מציעה שסיגול מחקר פעולה בתכניות לתארים מתקדמים התפתח מעבר למודל של קורס אחד לכדי גישה תיאורטית אינטגרטיבית ופרקטית (Vaughan, Michelle; Burnaford, Gail, 2016).

בשלהי 2013 פרסם מכון מופ"ת קול קורא להקמת צוות חשיבה בנושא: "חילוץ ההוראה מהמשבר המובנה בתוכה". הצוות התחיל את פעילותו בתחילת הסמסטר השני של שנת 2014, וקיים ארבעה "מפגשי היכרות". במפגשים אלה היה על כל חברה וחבר להציג את "האני מאמין" שלה/ו ביחס לחילוץ ההוראה מהמשבר, נקודת מבטה/ו ביחס ל"בעיה המשברית", תפיסתה/ו את מהות "הלמידה המשמעותית", ומודל ל"סדר יום בית-ספרי" ("מערכת השעות") המועדף עליה/ו. לכל נושא הוקדש אחת לחודשיים מפגש בן שלוש שעות, ואחרי כל פרזנטציה נערך דיון במליאה. תקצירי הפרזנטציות והדיונים סוכמו בארבעה פרוטוקולים, ובהתבסס עליהם נכתב נייר עמדה שמטרתו לשמש בסיס רעיוני לחילוץ ההוראה מהמשבר. בנייר עמדה זה ננמק את טענתנו בדבר המשבר המובנה בהוראה, ונציע את תוכני השינוי הפדגוגי והארגוני הנדרשים לחילוץ ההוראה מהמשבר (עמיקם מרבך, טלי רובוביץ-מן, מירי גולדרט, שושי רייטר, אברהם פרנק).

המאמר מציג שאלה החותרת תחת הנחות יסוד הנדמות כמובנות מאליהן: לאן יש להפנות את תשומת הלב של התלמיד – פנימה (לגופו ותודעתו), החוצה (אל העולם) או "גם וגם"? החינוך הציבורי מושתת רובו ככולו על הפניית תשומת הלב החוצה. הכרעה זו מלמדת אותנו מבלי משים שיעור אבסורדי: "כאן ועכשיו", כלומר הזמן והמקום היחידים שאני, את ואתה חיים בהם אינם זמן ומקום ראויים להיות בהם. הכרעה זו מחנכת אותנו כיצד להבין "חינוך", והיא מגבילה את תחומו של המעשה החינוכי באופן שהוא אנטי-חינוכי. כנגד נקודת מבט זו מתואר במאמר זרם 'החינוך הקונטמפלטיבי' אשר זוכה להכרה גוברת בצפון אמריקה ובאירופה. זרם זה איננו מציע מהלך חינוכי חלופי, אלא מהלך המאזן את החינוך הציבורי באמצעות שילוב של פדגוגיות התבוננות דוגמת מיינדפולנס או כתיבת יומן (אורן אֶרְגַז).

כל חברה בכל תקופה ראוי לה שתשאל את עצמה מה הם ערכי היסוד שלה, מה הם מושגי הערך העיקריים שאליהם היא שואפת לחנך, מה הוא הסיפור הממחיש אותם, ומה מוריה עושים כדי להנחילם. כל חברה ראוי לה שתשאל מה מקורם של ערכי יסוד אלה, מהו תוקף סמכותם וטווח חלותם, ומי הוא שאמור ללמדם, כיצד ומדוע. במאמר זה אני סוקרת את הגישה היהודית ללימוד, לקריאה ולכתיבה החל מראשית הספירה, ואף קודם לכן, ומתארת את ביטוייהם המגוונים ורבי-הפנים של הלימוד והחינוך על פי גישה זו ואת דמותם המשתנה של המורים בתקופות שונות (רחל אליאור).

יורם אורעד דן בבלוג המרכזי של רשת שלובים בשאלת שיתוף התלמידים בארגון הלמידה, בעקבות מאמרון מרתק של פרופ' מוריס אליאס (Maurice Elias): "תכניות הלימודים שמשתמשים בהן כיום הן תכניות לימוד של משרד החינוך או, במקרים מיוחדים, של בתי ספר (תלב"סים – תכניות לימודים בית ספריות). כיצד אפשר לבצע שיתוף עם התלמידים בתכניות הלימוד. הרי כולנו מבינים שתכניות הלימוד האלה משקפות אג'נדה חברתית הנקבעת כחשובה על ידי קובעי מדיניות בממשלה ובמשרד החינוך, כגון שוויון חברתי, שוויון מגדרי, הטמעת תכנים ומיומנויות בתחומי המדע והמתמטיקה והמורשת. האם אפשר להעלות על הדעת שניתן כאן שיתוף מוחלט לתלמידים בקביעת התכנים? ובכן, השיתוף בתכנים יכול להתחיל גם ברמת הביצוע של הוראת התכנים, בפרשנות להם ובהתאמתם האישית לתלמידים ולמעשה, יש מורים שכבר עושים זאת" (יורם אורעד).

מאמר זה מציג חקר מקרה לגבי הערכת אינטרנציונליזציה. נבחנים הממדים הבין-לאומיים, הבין-תרבותיים והגלובליים ברמת בית הספר, תוך התמקדות במקרה של בית ספר תיכון מסוים בישראל. לפי ההערכה שבוצעה, נמצא שתהליכי האינטרנציונליזציה מתרחשים בכל אחד מהתחומים שנבחנו, אף על פי שנמצאה שונות גדולה בהופעה ובעוצמה. חקר מקרה זה של בית ספר תיכון בישראל עשוי לשמש כנקודת מוצא לחקירת אינטרנציונליזציה במערכת החינוך העל-יסודית באמצעות הכלי המקיף, המהימן והקל לשימוש המוצע להערכת אתר אינטרנט בית-ספרי (Yemini, Miri; Cohen, Anat, 2016).

המאמר בוחן את עמדות ההוגים עמנואל קאנט ומישל פוקו בשאלת גבולות האוטונומיה של המורה ביחסיו עם השלטון ועם הממסד החינוכי. זאת, תוך הסתמכות בעיקר על מאמרו של קאנט "תשובה לשאלה: נאורות מהי?" מ-1784, ועל מאמרו של פוקו "נאורות מהי?" מ-1978.

מחקר איכותי זה בוחן באילו ייצוגים של מטאפורות מחזיקים מורים וכיצד ייצוגים אלה מבטאים את עמדות המורים לגבי שינוי באמצעות רפורמה חינוכית. מחקר זה מגלה ריבוי של תפישות שליליות כלפי הרפורמות הקיימות בישראל, ומראה סתירות בין ציפיות מורים – להיות שותפים בקבלת ההחלטות, להשפיע, לקבל הערכה והכרה וכלים למימוש השינויים, לבין מה שהם חווים במערכת – שינוי כפוי ללא התחשבות והערכה. המורים אינם חשים כמעצבים-שותפים או כסוכני שינוי, תחושות שהן הבסיס להצלחה של רפורמות בחינוך. ממצא נוסף הוא השוני בין המורים בהתנסויות ובדרכי ההתמודדות (Orit Avidov Ungar).

מאמר זה עוסק בתפקיד של סוכנות המורה ובגמישות של תכנית הלימודים כמאפיינים פדגוגיים של לימוד השואה בבתי ספר ממלכתיים בישראל. מאחר שהוראת נושא זה התרחבה הן בזרם הדתי והן בזרם הכללי של מערכת החינוך דוברת העברית, הנושא טופל בדרכים שונות במונחים של שיטה, חומרים ותוכן. הדרישות המוגדרות בצורה רופפת מאפשרות למחנכים להיות סוכנים פעילים בהפיכת תכנית הלימודים לאינדיבידואלית. מוצע שהדבר יעיל כאשר פונים לנושא רגיש מטבעו הקשור לתחושת הזהות של מורים ותלמידים ולתפיסת עולמם (Cohen, Erik H., 2016).