סיכום של 12 שנים כמורה במערכת החינוך בישראל
רוזנווסר, ת' (2020). סיכום של 12 שנים כמורה במערכת החינוך בישראל
תובל רוזנווסר תיאר בפוסט ביקורתי שהפך ויראלי את חוויותיו מ-12 שנותיו בהוראה. הפוסט מתאר קשיים ומכשולים רבים שמוכרים כמעט לכל מורה, ויכול לעורר הזדהות ועניין גם בקרב אנשים שאינם מלמדים בבית הספר. חלק מהתובנות שהוא מציג, למשל לגבי הקושי של המערכת לשמור על רלוונטיות בעידן הנוכחי, צריכות לעניין גם את קובעי המדיניות.
"בשבוע שעבר פרשתי מהוראה אחרי שתיים עשרה שנים, אני כותב את זה בדרך אגב כי הסיום באמת היה אגבי. בארבע השנים האחרונות קיצצתי משמעותית את המשרה שלי בשל העסק - ממשרה מלאה ליום בשבוע ועד לחצי יום בשבוע בשנה האחרונה, כך שיחד עם הקורונה וההפסקה הפתאומית של שנת הלימודים פתאום קלטתי שנגמרה תקופה של 12 שנים.
לקריאה נוספת
החלטתי להתנסות בהוראה בתיכון. לא היה לי מושג למה אני נכנס
בשנים האלה לימדתי 11 מקצועות שונים בחמישה בתי ספר: בצפון תל אביב ובדרום תל אביב, בהרצליה ובחולון. ביה"ס האחרון שלימדתי בשמונה השנים האחרונות היה בית הספר הישראלי-צרפתי במקוה ישראל, בית ספר מצוין שנתן לי המון חופש.
אז כ(סוג של) סיום תקופה, הנה שבעה דברים שלמדתי מהשנים שלי במערכות החינוך ומלימודי החינוך, נקודות שרלוונטיות בעיני גם לאנשים מחוץ לתחום.
- אני אתחיל בעניין הכי טריוויאלי: הבעיה הכי גדולה של מערכת החינוך היא שהיא לא רלוונטית. לא רלוונטית במה? בכל. לא רלוונטית מבחינה המקצועות שנלמדים בה, לא רלוונטית מבחינת צורת הלימוד, לא רלוונטית ביחס להתאמה שלה לעידן שאנחנו נמצאים ולא רלוונטית עבור התלמידים (הם אומרים את זה כל הזמן). למעט תלמידים יחידי סגולה או בתי ספר יחידי סגולה כל העסק לא עובד.
ומדוע הוא לא עובד?
- ברירה טבעית: בכל מקצוע יש סוג של ברירה טבעית כשהלא מתאימים נפלטים מהר מהמערכת ומי שנשאר זה אותם אלה שמתאימים למקצוע. במערכת החינוך הברירה הטבעית לא משאירה את הטובים ביותר אלא את אלה שיכולים להתמודד עם הבעיה הגדולה ביותר במערכת החינוך: להשתלט על בעיות משמעת בכיתה. התוצאה היא שבסופו של דבר מי שנשאר אלה לאו דווקא המורים הידענים, המוכשרים או מעוררי ההשראה אלא אותם אלה שטובים בעבודת השיטור, קרי מצליחים להתמודד עם הפרעות ועם בעיות המשמעת ומצליחים לשרוד את הרעשים בכיתה.
- הנה עובדה שחלק לא מכירים על מערכת החינוך: אין בישראל בכלל בתי ספר פרטיים (פרט לבית ספר האמריקאי באבן יהודה).
עכשיו תגידו, רגע אז מה עם כל בתי הספר הדמוקרטיים? מה עם כפר הירוק? מה עם החינוך האנתרופוסופי? אז גם בתי הספר האלה מתוקצבים ע"י המדינה ב75 אחוז (לפחות) וגם הם כפופים לאינספור ביורוקרטיות והצקות של משרד החינוך. מדובר לכל היותר על בתי ספר חצי-פרטיים. מערכת החינוך בישראל היא ריכוזית בצורה יוצאת דופן ביחס למדינות אחרות גם מבחינת התכנים שלה. כל בתי הספר בישראל כפופים לתכני החובה של משרד החינוך ואין אפשרות להקים בתי ספר פרטיים. זה כמובן מקשה מאוד על אנשי חזון ואנשים עם רעיונות יצירתיים לתרום ולשנות את המערכת.
- אחד המושגים הכי חשובים שלמדתי בזמן כתיבת התזה שלי הוא 'קוריקולום חסר': מידע חשוב שאי הכללתו מהווה אמירה ברורה.
מהרגע שלמדתי את המושג הבנתי שאפשר ללמוד הרבה יותר על מטרות החינוך אם בודקים מה *לא* נמצא בתכניות הלימודים, כל הפוקוס שלי השתנה.
אז מה אין בתכנית הלימודים בישראל? כל מה שנדרש כדי להיות אדם משכיל וביקורתי במאה ה-21: אין לימודי מדעים (בתיכון, פרט למרחיבים); אין פילוסופיה, אין אמנות, אין כמעט היסטוריה כללית ( 20 אחוז מלימודי ההיסטוריה בתיכון בסה״כ); אין תרבות כללית, אין טכנולוגיה, אין כלכלה, אין דתות שאינן יהדות, אין לימודים על תרבויות שאינן מערביות.
אז כשהאחר לא נמצא בתכנית הלימודים, הוא גם לא יהיה קיים בתודעת התלמידים, גם אם הסיסמה של משרד החינוך תהיה ׳האחר זה אני׳. לא צריך הדתה ולא צריך גזענות. אם לא לומדים על אפריקה, אז תלמידים מבינים מזה שאפריקה לא כזאת חשובה, אפילו שאף מורה מעולם לא אמר להם את זה. צריך להפסיק לחפש טעויות בספרי הלימוד (אין כאלה כמעט) ולהתחיל לשאול אילו נושאים חשובים לא נלמדים, ומדוע לא מלמדים אותם.
- לימודי שואה
הידעתם שמטרות לימודי השואה לפי תכנית הלימודים בהיסטוריה הן:
'להרגיש את השואה קודם כל כחוויה, וצריך להרגיש אותה כעובדה בפני עצמה, לא מתוך הקשר היסטורי רחב ולא במסגרת מחקר מדעי'.
משום כך השואה מוצגת ללא קונטקסט של מלחמת העולם ונלמדת בכיתה י"א במשך 32 שעות, לעומת שעתיים של מלחמת העולם השנייה.
פרופ' חנה יבלונקה, היסטוריונית אשר חקרה את מקומם של ניצולי השואה בישראל וכיהנה כהיסטוריונית של מוזיאון לוחמי הגטאות וגם כיו"ר ועדת ההיסטוריה במשרד החינוך, אמרה לי בראיון שעשיתי איתה: "השואה היא אזור נוחות של המנהיגות הישראלית. ללכת למקום שבו היינו הקורבנות, ושמצדיק את כל מה שאנחנו עושים 'לנו מותר הכול בשם ששת המיליונים!'. זה כל כך ברור שזו הסיבה שבגללה מדגישים את לימודי השואה בבתי הספר. זה כל כך שקוף. והכי חשוב: זה כל כך עובד. אבל אני לא חושבת שעל דרך השלילה אפשר לבנות חזון. המקום של ניצולי השואה נפקד מתכנית הלימודים, ובעיקר היכולת שלהם לא להיכנע לייאוש, ולהאמין שיש ביכולתם להשתקם ולבנות. השיח שקיים היום ('אין בכוחנו לבנות רכבת תחתית! אין עם מי לעשות שלום!) הוא שיח מזעזע בעיני, שיח של ייאוש, וזה חמור בעיקר במיוחד בשל העובדה שהתקופה שלאחר השואה הייתה תקופה שהתאפיינה במלחמה בייאוש".
וגם בסעיף הזה צריך להזכיר את הקוריקולום החסר: בישראל לא מלמדים על שום ג'נוסייד או רצח עם פרט לשואה היהודית. לא בתיכונים ולא בחטיבת ביניים, לא בממלכתי דתי, ולא בממלכתי חילוני. זו החלטה ברורה. ב-1995 נפסלה תכנית לימודים ניסיונית של פרופ' יאיר אורון "השמדת עם במאה ה-20", שעסקה ב-170 מיליון הנרצחים במעשי הג'נוסייד במאה ה-20. ההצעה כמובן נפסלה על הסף. הרציונל החינוכי כאן הוא ברור: ישראל תופסת את השואה כ"פלנטה אחרת", וככזו אסור להציג אותה במקביל ולצד אירועים היסטוריים אחרים בשל הייחודיות שלה.
אם לא מלמדים על אף מקרה אחר של רצח עם ולא מלמד על שום רדיפה גזענית פרט למה שקרה לנו וכל מה שכן מלמדים זה על פרעות ואסונות של יהודים. אז בוודאי שתלמידים יהיו פחות רגישים לאסונות של עמים אחרים וקבוצות אחרות, זה פשוט לא יהיה קיים מבחינתם.
- וקצת ענייני ימין-שמאל: בישראל בתחום החינוך, בדיוק כמו בכלכלה, ובדיוק כמו בנושא הביטחוני-מדיני אין הבדלים גדולים בין ימין לשמאל . יש אולי הבדל באידיאל השמאלני לעומת הימני. הימין בהכללה יהיה יותר פרטיקולרי, השמאל יותר אוניברסלי, הימין יותר מסורתי, השמאל יותר חילוני. יחד עם זאת, בפועל ההבדלים בתכניות הלימודים בין שרי חינוך שמאלניים לשרי חינוך ימניים היו זניחים. זה כמעט בלתי מורגש. גם כאן הימין ניצח ותכניות הלימודים (בהיסטוריה ובכלל) פרטיקולריות במובהק, ראו סעיף 4.
- ולבסוף, מה צריך כדי להיות מורה טוב? קן רובינסון, פרופסור לחינוך, נתן (לדעתי) את התשובה הטובה ביותר. מורה טוב זה מורה שנמצא ב"מקום הנכון". מהו המקום הנכון? נקודת המפגש בין האהבה שלנו לכשרון שלנו. אם זה בעצמות שלכם ואתם רוצים להשפיע: לכו להיות מורים, זה עד כדי כך פשוט.
אני בטוח אתגעגע, אולי גם יום אחד אחזור ❤".