ילדים חסרי ערך: על מחירי החינוך ההישגי

למפרט, ח' (2013). ילדים חסרי ערך: על מחירי החינוך ההישגי. תל אביב: מכון מופ"ת.

ד"ר חן למפרט הוא פילוסוף וחוקר תרבות. הוא מלמד באקדמיה, מפרסם ספרים ומחקרים אקדמיים בארץ ובעולם, וזה שנים רבות עובד בעיקר עם ילדים וילדות במצוקה. זהו ספר נוסף פרי עטו של אחד מחשובי ההוגים המייצגים את קולה של הפדגוגיה הביקורתית בישראל.
הספר בגרסתו האנגלית ראה אור לאחרונה בבריטניה ובארצות הברית בהוצאת Macmillan היוקרתית, ועם פרסומו זכה להדים רבים.

לקטלוג ההוצאה לאור במכון מופ"ת

סיכום מתוך פרק ההקדמה של הספר
שדה החינוך עטוף בסדרה ארוכה (ולעיתים מייגעת) של אמירות, אמונות, הצהרות וקלישאות. אחדים מההיגדים מתכנסים למראית עין לאוסף הפעולות הבית ספריות המכונות "חינוך", ואחרים סותרים בבירור את האופן שחיי בית הספר מתנהלים. אך אלו גם אלו הם לב לבו של הקומנסנס החינוכי, לאמור: הדעה המקובלת המנוסחת בעמימות ומשקפת – ובה בעת מייצרת – את הנורמה החברתית.

בכלל ההיגדים המקובלים שאפשר להציגם כפרשנות אפשרית (אם כי מאולצת) לפעולות בית הספר אפשר למנות את ההיגדים האלה: "החינוך שואף למצוינות אקדמית אצל התלמידים"; "החינוך מפתח את כישוריהם ואת השכלתם של הילדים"; "תפקיד המורים להעביר ידע לתלמידים"; "בבית הספר לומדים הילדים הרגלים טובים, והתנהגות רעה מקורה בבית או בחברה"; "משמעת חברתית היא מטרה חינוכית חשובה" וכדומה.

היגדים אחרים, מקובלים לא פחות, נדמים יותר כקלישאות, בעיקר מכיוון שאין כמעט שום פעולה בבית הספר המייצגת אותם או אפילו מתקרב למימושם. ההיגדים המוכרים מסוג זה יהיו היגדים כגון "הילד במרכז"; "כל הילדים מקבלים הזדמנות שווה ללמידה"; "משמעת עצמית היא מטרה חינוכית"; "בית הספר קשוב לתלמידים ולרצונותיהם"; או "כל ילד יכול".

מחבר הספר מציין כי לפני שנים אחדות טען שחלק חשוב ומהותי בתהליך ההבניה החברתית של הזהות העצמית הוא הדימוי של "היות בעל ערך לזולת" (למפרט, 2008). לטענה זו נוספה ההבחנה בתפקידו החשוב של החינוך ביצירתו של דימוי הערך החברתי בשל המפגש בין מבוגרים לילדים. כעת ברצונו לשאול: האם התחוללותו של דימוי עצמי חיובי היא חלק מהקומנסנס החינוכי?

הנחת המוצא המייצגת את הקומנסנס האתי של העוסקים בחינוך, המהווה את נקודת הפתיחה לדיון בספר זה היא: שתפקידו החשוב ביותר של בית הספר, ושל החינוך בכלל, הוא לאפשר לכל הילדים הישגים לימודיים, ו"הישגים" פירושם מסוגלות חדשה, יכולת לפעול במציאות, הופעתם של מושגים חדשים וידיעת דברים שלא היו שם קודם. ומאחר שאין כמו הישג כדי ליצור בנו תחושה ממשית של הצלחה, ברור מאליו שבית הספר כמחנך מספק לכל הילדים ומבנה אצלם ערך חיובי.

מטרתו של הדיון בספר זה היא לחשוף שני הקשרים שנדמים למחבר הספר כחשובים ביותר: האם באמת המציאות בבית הספר כמו זו שבאה לידי ביטוי במפגש בין מבוגרים לילדים סותרת את הקומנסנס החינוכי עצמו? והאם נכון שרבבות אנשים טובים, מלומדים ומוכשרים, הממלאים יום-יום שליחות חברתית חשובה המכוונת אך ורק לטובתם של הילדים, הם-הם יוצריה ומגיניה של תחושת חוסר הערך החברתי, בניגוד גמור לאמונתם, לדימויים העצמי המקצועי ולקומנסנס החינוכי שלהם?

תשובה מסוימת כבר הציע מחבר הספר בעבר (למפרט, 2008), והיא נכונה לדעתו גם היום: מורים ואנשי חינוך בכלל לכודים במבני כוח חברתיים סמויים המכתיבים את דימויים העצמי, את תחושת הערך שלהם ואת הלוגיקה של פעולתם. מבנים אלו מסתתרים בסדרות ארוכות ומייגעות של נהלים, הוראות ורציונליזציות, ומוגנים באמצעות שפה של כוח, המוצגת כשפה חינוכית (והקלישאות של הקומנסנס החינוכי הן חלק חשוב בה).

מורים ומורות הם קורבנות המציאות החברתית ממש כמו הילדים, ואת הסתירה בין פעולתם לקומנסנס החינוכי שלהם אפשר להסביר בהתבוננות על שלושה גורמים: (א) המבנה הארגוני-פוליטי של מקצוע ההוראה, המתבטא בתלותם הבלתי סבירה של המורים בביצועיהם הגלויים, המוחצנים, של הילדים, המכוונת אותם לטפח את הילדים ה"מוצלחים" (המהירים) על חשבון האיטיים יותר; (ב) הדרת המורים מהאחריות ל-well-being של הילדים כשיאו של תהליך ה"התמקצעות" של ההוראה; (ג) תחושת חוסר הערך החברתי של המורים עצמם, העמלים קשה בעיסוק שאינו מוערך, אינו מתוגמל כראוי ומשמש שק אגרוף חברתי בכל פעם שבעיה חברתית (אלימות, גזענות, עוני וכדומה) עולה לכותרות.

מטרת הספר להמשיך ולבחון את התהליכים המקיפים את בית הספר ואת ההיגיון החברתי המבנה את פעולתו. הדרה וחוסר ערך אינם כוונתם של המורים, וגם שהם שליחיהם, הם עושים זאת בדרך כלל מבלי דעת וללא כוונה. מקורם של אלו בהבניה החברתית של יוסר הערך כאידיאולוגיה הלובשת פנים בירוקרטיות, כלומר מסווה את עצמה במעטה רציונלי של היעדר משוא פנים, ולפיכך סמויה מן העין ונדמית מובנת מאליה.

טענתו העיקרית של מחבר הספר היא כי החינוך, כמו תחומים חברתיים ואישיים אחרים, נמצא בתהליך מתמיד שבו מושגים רבי משמעות ובעלי טווח משמעויות נרחב מאבדים חלק נכבד ממשמעויותיהם ההיסטוריות ונותרים "מושגים רזים" בעלי משמעות אחת בלבד – המשמעות המסחרית, המתאימה להיגיון ולאידיאולוגיה של חברת הצרכנות הנאו-קפיטליסטית.

"הכנעת השפה" היא חלק מן התהליך שחל בחינוך, והיא כשהיא לעצמה חינוך התודעה הצרכנית לחיים בעולם האורווליאני החד-ממדי במונחיו הוותיקים של מרקוזה (1970), שבו חיים כולנו. במובן זה החינוך הוא אכן "הכנה לחיים" בעולם של חוסר ערך, ובניגוד לטענות מבקריו, הוא מצליח היטב במשימתו החברתית.

מקורות המידע שצוטטו בסיכום
למפרט, ח' (2008). חינוך אמפתי כביקורת הניאו-קפיטליזם. תל אביב: רסלינג.
מרקוזה, ה' (1970). האדם החד-ממדי. מרחביה: ספריית הפועלים.

קישור לתוכן העניינים וההקדמה

לקטלוג ההוצאה לאור במכון מופ"ת

תוכן עניינים
הקדמה: "ממך לא יצא כלום"
פרק ראשון: עולם הפעמונים
פרק שני: חוסר הערך כאידיאולוגיה חברתית
פרק שלישי: תשובת המריטוקרטיה
פרק רביעי: איוולת המצוינות
פרק חמישי: אובדן האחריות
פרק שישי: אובדן הערך
פרק אחרון: הקושי באלטרנטיבה
מקורות

ראה גם :  הקול השותק – מבט אחר על ילדים בבית-הספר