אופטימיזם ופסימיזם ומה שביניהם

כהן, א' (2015). אופטימיזם ופסימיזם ומה שביניהם. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – שאלות האדם (כרך א) (עמ' 109-99). תל אביב: מכון מופ"ת.

פרופ' אדיר כהן הוא מייסד לימודי הביבליותרפיה והתרפיה הפילוסופית בישראל ובעולם. משמש כפרופסור באוניברסיטת חיפה וכראש החוג לחינוך במכללת עמק יזרעאל. עמד בראש בית הספר לחינוך, בראש החוג לחינוך ובראש לימודי התרפיות בעזרת יצירה והבעה באוניברסיטת חיפה

הפסיכולוגיה החיובית מציעה שינוי ערכים בפסיכולוגיה באמצעות מעבר מתיקון הרעות שבחיים להקדשת משאבים לבניית מיטב התכונות שבאדם ולהפגשתו עם האיכויות שבחיים. היא מבוססת על אופטימיזם, המאמין בטובו וביכולתו של האדם לממש את משאלותיו ולהגיע לאושר ולסיפוק. ממנה צומחת התקווה שמביאה להגשמת ולמימוש הנכסף (סליגמן, 2005).

הפסיכולוגיה החיובית מתמקדת בעולמו הסובייקטיבי של היחיד, בחוויותיו החיוביות, בבריאותו, בסיפוקו, בתקוותיו וכיו"ב, כשלמימושם מודגשות התכונות האישיות החיוביות של האדם כגון כושר אהבה, אומץ, אמפתיה וכו'. היא מבוססת על חיוב החיים ולאו דווקא את מה שקורה בהם. כפי שטען הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (1994), חיוב החיים הוא המאפיין את האושר. גם ההיפך הוא הנכון: היכולת להיות מאושר מבטאת את הרצון המוחלט בחיים הטבוע באדם, ומכאן גם שיכולת זאת תלויה בעצם רצוננו בחיים (לוריא, 2003).

כדי להבין את ההכרעה האופטימית או הפסימית יש לתת את הדעת תחילה לשאלה "מי אני?". לעתים, חוסר היכולת להשיב על השאלה הזאת מערער את הבנתנו באשר למקומנו בעולם, למאפיינים שהופכים אותנו נבדלים מסביבנו, לטעם לקיומנו ולדרך שבה יש לבחור. החתירה להחייאתו של האני ולמילויו במשמעות היא הדרך להחזרת האופטימיות, לטיפוחה של התקווה ולהתגברות על הפסימיות ששוללת חיים. מכאן, שהדרך העיקרית לראייה אופטימית של החיים היא הכרת האדם את עצמו, ניסונו לממש את עצמו והכרעתו בכיוון זה של חייו.

שאלת האני ומהות החיים נדונה בכתביו של הפילוסוף ארתור שופנהאואר (Schopenhauer, 2005). לפי שופנהאואר, הרצון לחיים הוא היסוד הבולט בקיומו של האדם ובפעילותו האנושית. עם זאת, שופנהאואר טען, כי חייהם של בני אדם קצרים ומאופיינים במצוקה ובסבל. החיים מוליכי שולל ומזמנים לאדם אשליה מתמשכת. מכאן, שהאושר הארצי נועד מטבעו להסתיים במפח נפש. עצם הרצון לחיות מאפשר את קיום החיים בתנאים שהיסוד בהם הוא תסכול תמידי ואת ניווט חייו של אדם בתוהו ובוהו.

הפילוסוף ג'ון דיואי, לעומת זאת, ראה בחיים כתהליך של התקדמות והשתכללות. לתפיסתו, האופטימיות, הטמונה בשינוי, מאפשרת לאדם להשתכלל ולממש את תכליותיו. העיקר הוא בתהליך הצמיחה בהבשלה, בעידון ובפתיחות (דיואי, 1960). פילוסופים אחרים כדוגמת אלכסנדר ניל, קרל רוג'רס, לב ויגוטסקי ואריך פרום אימצו אף הם רעיונות של אינדבדואליות והגשמה עצמית, והדגישו את הצורך בפיתוח שיטות הוראה ולמידה הומניסטיות ושימוש במחקרים בפסיכולוגיה של הלמידה, המצביעים על חשיבות העמדת התלמידים במרכז העשייה החינוכית. גישות אלה יצאו מנקודת מוצא, שלאדם יכולת להשפיע על מהלך חייו.

כנגד חשיבותה של האופטימיות, נטען, כי האופטימיות היא מין של שיגעון; כי היא בריחה; כי היא אשליה ורמייה עצמית; כי היא ה"אופיום" של בני אדם; וכי היא "מעצבנת" את האחרים שמסביבו של אדם. בהמשך לביקורת זאת, הסופר והמשורר אוסקר וויילד, כתב, כי האופטימיות נובעת מפחד המגייס הגנה ומבקש להיאחז בתקווה במקום להתמודד עם קשיי המציאות. לתפיסתו, האופטימיות היא כשל תבוני אך האדם יכול להתגבר עליו (ווילד, 2006). בדומה, הסוציולוג רמון ארון טען, כי האופטימיות אינה אלא "שגיאה אינטלקטואלית", המשקפת הבנה לוקה של המציאות ושל הכוחות החברתיים, וניסיון אשלייתי להמתיקה (ארון, 1993).

בהמשך למגמת הביקורת על השימוש באופטימיזם ובחשיבה חיובית שהלכה וגדלה עם גבור הפופולריות של תפיסת הפסיכולוגיה החיובית, נטען לאחרונה, כי על בני האדם לחפש חיים טובים, בריאים ומספקים ולא אושר. לפי השקפה זאת, לחיים יש ארבעה היבטים שרק אחד מהם הוא חשיבה חיובית ורגשות חיוביים ואילו השלושה האחרים נוגעים להתמקדות בעבודה שהאדם עושה והתמסרות לה, לתחושות של הישגיות ויצירה וליחסים חברתיים טובים (Seligman, 2011). השקפה זאת גורסת, שאופטימיזם אינו זהה לאושר או לשמחה, אלא הוא הנטייה לראות בעתיד חיים שבכוחם להיות טובים ומספקים.

בעבר נהגה התפיסה לפיה האופטימיסטים נוטים לחוש פחות רפיון ידיים, וכי עולה בידיהם להתמודד בצורה טובה יותר עם משברים והתנסויות טראומטיות, ובכך להגיע לידי תוצאות טובות יותר מאלה שמאמצים הפסימיסטים. הגישה האופטימית נתפסה כתורמת לבריאות הנפשית של האדם ולרווחתו הגופנית. מחקרים אף הצביעו על כך, כי ראייה חיובית של העתיד יכולה להקל על עמידה במצבים מורכבים ובעייתים, שאלמלא האופטימיות הייתה כמעט בלתי אפשרית. כך, נמצא, שממציאים, יוצרים ומחדשים הם אופטימיסטים יותר מהאוכלוסייה הכללית, וכי יותר ממחצית מאלה המשיכו לחתור למימוש רעיונותיהם על אף חוות דעת שליליות של מומחים, שניבאו כישלון והמליצו על הימנעות מהמשך פיתוח (סליגמן, 2005).

עם זאת, נטען, כי אופטימיזם קיצוני עלול להוליך אנשים שולל ולגרום להם שלא לתת את הדעת לחומרתם של מצבים או שלא לנקוט באמצעי זהירות, לזלזל בגורמי סיכון וכו' וכתוצאה מכך להיכשל בהתמודדות עם מצבים חמורים. נקודה נוספת שהועלתה, נוגעת לפגיעותו הגדולה של האופטימיסט עת הוא עומד בפני אסון כבד או משבר, שעלול לאבד את עולמו בשל בטחונו המוגבר. בתוך כך, הספרות הצביעה על כך, שגם ראייה פסימית עשויה להיות לתועלת האדם בכך שהיא יכולה להגן עליו מפני האכזבה או הכאב הכרוך בכישלון, אם יתרחשו. זאת ועוד, דרגה מסוימת של פסימיות, הבאה לידי ביטוי בראיית עתיד בהירה וזהירה מתוך ניבוי של אפשרויות של אכזבה וכישלון עשויה לתרום לחיזוק האופטימיזם (Norem, 2002).

בשנים האחרונות הוגים ופסיכולוגים שונים מערערים על עצם התיוג "פסימיסט" או "אופטימיסט" ובמקום מאמצים את המושגים "אופטימיזם אסטרטגי" ו"פסימיזם אסטרטגי" או "פסימיות הגנתית". ההנחה היא, כי אופטימיזם ופסימיזם אינם תולדה הכרחית של תכונות הטבועות באדם וכי התיוג לפיו הפסימיסט הינו יצור קודר מסוגר ומפסידן לעומת האופטימיסט שהינו בטוח, נינוח ושמח בחלקו, אינו מוסרי. במקום, הטענה היא, כי בני האדם נוקטים באורח מחושב ולאחר בחינה והכרעה אופטימית באיזו דרך לנקוט כאסטרטגיה להתמודד עם מצבים רבי בעיות ומצבים עמומים כהתכוננות תבונית לקראת העתיד (Norem, 2008; Spencer & Norem, 1996).

בעוד שהפסימיזם זכה בעבר למקום נכבד בעיון הפילוסופי, להארה מעמיקה ולהתיחסויות חיוביות, כיום הוא מתואר לרוב באופן שלילי בתרבות זמננו. בולט הדבר בעיקר בחברה האמריקנית – שם המילה פסימיסט נתפסת כמילת גנאי בעל הקשרים שליליים. תופעה זו מביאה לכך שגם הדיון בפסימיזם הוא שלילי ואינו נעשה תוך בחינה מעמיקה או רציונאלית (Dienstag, 2006). בעוד שאין לכך הסבר רציונאלי, נראה, שעצם הגישה הפסימיסטית מאיימת על בני אדם ודוחה אותם. כך, בני האדם חוששים לדון בה ברצינות ובהעמקה. בישראל, היחס אל הפסימיות הינו כפול: מחד, גם כאן נתפסת הפסימיות בצורה שלילית וכאיום על חיי האדם. מאידך, תנאי המחיה בארץ הכוללים שכול, משברים, אכזבה מהערכים המכוננים וכיו"ב יוצרים יחס של כבוד כלפי הפסימיות. שניות זאת יוצרת מעבר בין שתי "הנחות עבודה", אופטימית ופסימית, ולעתים גם הכלה של שתי העמדות גם יחד.

ביבליוגרפיה

ארון, ר. (1993 [1971]). ציוני דרך בהגות הסוציולוגית (תרגום: קלרה פרלשטיין). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
דיואי, ג'. (1960 [1916]). דמוקרטיה וחינוך: מבוא לפילוסופיה של החינוך (תרגום: י"ט הלמן). ירושלים: מוסד ביאליק.
ווילד, א'. (2006). תמונתו של דוריאן גריי (תרגום: ליה נירגד; הקדמה והערות: קאמיל קוטי). תל אביב: פן.
ויטגנשטיין, ל. (1994 [1918]). מאמר לוגי-פילוסופי (תרגום: עדי צמח). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
לוריא, י'. (2003). בעקבות משמעות החיים: מסע פילוסופי. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וספריית מעריב.
סליגמן, מ'. (2005 [2002]). אושר אמיתי: הגשמה עצמית באמצעות פסיכולוגיה חיובית. תל אביב: מודן.

Dienstag, JF. (2006). Pessimism: Philosophy, Ethics, Spirit. New Jersey: Princeton University Press.
Norem, JK. (2002). The Positive Power of Negative Thinking. New York: Basic Books.
Norem, JK. (2008). Defensive Pessimism, Anxiety, and the Complexity of Evaluating Self-Regulation. Social and Personality Psychology Compass, 2, 121-134.
Schopenhauer, A. (2005 [1851]). The Essays of Artuur Schopenhauer Studies in Pessimis, vol. 4 (Trans: T. Bailey Saunders). The Pennsylvania State University. An Electronuf Classics Series Publication. Retrieved from 
Seligman, M. (2011). Flourish: A Visionary New Understanding of Happiness and Well-Being. New York: Free Press – Simon & Schuster.
Spencer, SM & Norem JK. (1996). Reflection and Distraction: Defensive Pessimism, Strategic Optimism, and Performance. Personal Social Psychology Bulletin, 22, 354-365.

הסיכום נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת