מעטים מול רבים – כרוזים, נאומים ויצירות ספרות בשנות השלושים

עיקרי הדברים

  • הנרטיב האידיאולוגי מוסתר לרוב מתחת לשפה ניטרלית, חסרת פניות, ואחת המגמות העיקריות שלו היא לשמר מצבים חברתיים קיימים
  • מטרת הנרטיבים היא לעצב את השקפת העולם של החברה, לתת לגיטימציה לסדר החברתי שלה, ליצור אינטגרציה בין חבריה ולהובילם לפעולה
  • כדי להשיג מטרות אלה הם נוטים לא אחת לעצב תמונת עולם דמיונית של המציאות ושל ההיסטוריה
  • הנרטיבים כאן הם סיפורי המאבק בין המעטים לרבים, בין האדם האירופי לבן המזרח, בין בני אור לבני חושך, בין עם השוכן לבדד לבין עם במשפחת העמים
  • התרבות היא מכלול של מערכות שבתוכן וביניהן מתקיימים מאבקים על שליטה, יוקרה והגמוניה
  • המיתוסים והנרטיבים השונים משמשים כלי נשק במאבקים אלה והם גם המנצחים או המובסים בהם
  • הספרות והקולנוע הציגו ראייה מורכבת יותר, והטילו ספק בניגודים הבינאריים הברורים בין מעטים לרבים, בין מזרח למערב, בין יהודים לגויים
  • בכך ניסו לאלץ את החברה הישראלית לבדוק את הנרטיבים הציוניים שלהם, לעמוד על הסתירות שבינם לבין המציאות ובינם לבין היומרות האוטופיות של הציונות כתורה לאומית המבוססת על יסודות מוסר הומניסטיים אוניברסליים

גרץ, נ' (1995). "מעטים מול רבים: כרוזים, נאומים ויצירות ספרות בשנות השלושים". בתוך: שבויה בחלומה. תל אביב: עם-עובד / ספרית אפקים

בספר זה מנתחת חוקרת הספרות והתרבות נורית גרץ את המיתוסים, הנרטיבים ודגמי העלילה החוזרים בשורה ארוכה של טקסטים מסוגים שונים: יצירות ספרות, מודעות בחירות, מאמרים עיתונאיים, סרטים, נאומים של מנהיגים פוליטיים ועוד. המטרה היא להציג את תפקידם הגלוי והסמוי של טקסטים אלה בעיצוב התודעה הישראלית, ערכיה, תפישת העולם והאידיאולוגיה שלה תוך מתן דגש על המקומות שבהם מיתוסים אלה חורגים מהמציאות העובדתית. ככזה, מחקרה של גרץ מתאים לשימוש בשיעורי ספרות, קולנוע, אזרחות, תקשורת וחברה.

לאתר הספר

לקריאה נוספת

מחקרה הבינתחומי של גרץ חשף והעלה אל פני השטח עלילות דומות החוזרות על עצמן בוואריאציות שונות בטקסטים מתחומים מגוונים. לעלילות הללו היא קוראת מיתוסים או נרטיבים – מודלים שלפיהם אנשים נקראים לחשוב, לחיות ולמות  (Lyotard 1984). המדובר בנרטיבים אידיאולוגיים כיוון שהם נושאים מטענים אידיאולוגיים שאינם מנוסחים ישירות, לעתים קרובות אינם מודעים או מוצהרים, והם חבויים מתחת לפני השטח של הטקסט – בסבטקסט. מטרת הנרטיבים (סיפורים, עלילות) האלה היא לעצב את השקפת העולם של החברה, לתת לגיטימציה לסדר החברתי שלה, ליצור אינטגרציה בין חבריה ולהובילם לפעולה. כדי להשיג מטרות אלה הם נוטים לא אחת לעצב תמונת עולם דמיונית של המציאות ושל ההיסטוריה (Althuser 1971).

הנרטיב האידיאולוגי מוסתר לרוב מתחת לשפה ניטרלית, חסרת פניות, ואחת המגמות העיקריות שלו היא לשמר מצבים חברתיים קיימים. הוא עושה זאת בכך שהוא מעניק לעובדות היסטוריות ולתנאים ספציפיים מראית של תופעות נצחיות, שאינם ניתנות לשינוי.

הנרטיבים שבהם עוסקת גרץ הם סיפורי המאבק בין המעטים לרבים, בין האדם האירופי לבן המזרח, בין בני אור לבני חושך, בין עם השוכן לבדד לבין עם השוכן בתוך משפחת העמים או בין יחידים לקולקטיב.

גרץ רואה בתרבות מכלול של מערכות שבתוכן וביניהן מתקיימים מאבקים על שליטה, יוקרה והגמוניה. הטקסטים והדגמים שעל פיהם נוצרו משמשים כלי נשק במאבקים אלה והם גם המנצחים או המובסים בהם. טקסטים שהיו בתקופה מסוימת בעלי מעמד מרכזי נסוגים לשוליים וטקסטים שהיו קיימים בשוליים משתלטים על המרכז.

על פי תיאורה של גרץ, "מעבר לתרועות הקרב, מעבר לקולות ההגמונים נשמעו תמיד, בלחש או בזעקה, קולות הספק. הספק בהצלחה, הספק בניצחון, הספק בצדקתם, אמיתותם או כוחם של הנרטיבים השליטים: כשהמלך וכל צבאו הולכים לישון מגיע לפעמים תורו של ליצן החצר לשאת את דברו, כך הוגדר פעם תפקידה של הספרות".

במילים אחרות, הספרות והקולנוע הציגו ראייה רחבה ומורכבת יותר מזו שהוצגה במיתוסים הממלכתיים, והטילו ספק בניגודים הבינאריים הברורים בין מעטים לרבים, בין מזרח למערב, בין העם היהודי לעמי העולם, הסירו תווים לאומיים מגיבוריהם, הציגו את מצוקותיהם הלאומיות כחלק ממצוקות אוניברסליות, פירקו את הרצף ההיסטורי הלאומי למסכת של רגעים אקזיסטנציאליסטיים ובכך ניסו לאלץ את החברה הישראלית לבדוק את הנרטיבים הציוניים שלהם, לעמוד על הסתירות שבינם לבין המציאות ובינם לבין היומרות האוטופיות של הציונות כתורה לאומית המבוססת על יסודות מוסר הומניסטיים אוניברסליים.

הקולות החתרניים הללו לפעמים נשמעו ולפעמים הוחרשו, הנרטיבים הדומיננטיים ספגו אותם במקרים רבים אל תוכם והשתמשו בהם כמקור להצדקה מוסרית. מצד שני, הקולות הללו עצמם לא יכלו להתעלם מהנרטיבים הדומיננטיים האלה והטמיעו אותם ועיכלו אותם וגם עיבדו אותם לצרכיהם. שני הצדדים ניזונו אפוא זה מזה. במקרים מסוימים מה שנאמר ביצירות הספרות והקולנוע פָּתַח פֶּתח לנרטיב דומיננטי חדש.

"שיח סוער", טוענת גרץ, "מתנהל זה עשרות שנים בתרבות הישראלית. הוא שובר את הקווים המפרידים בין שמאל לימין, בין ספרות לפוליטיקה, בין מיעוט לרוב או בין הלאומי לאישי. נושאו הוא דמותה של החברה היהודית בארץ-ישראל, אופן קיומה הפיסי והמוסרי ויחסיה עם העולם הסובב אותה".

 

מעטים מול רבים: כרוזים, נאומים ויצירות ספרות בשנות השלושים

אחד הסיפורים המרכזיים שהניע את התרבות הציונית בכל שנותיה הוא סיפור המעטים מול הרבים. זה הסיפור העתיק על דוד מול גוליית, על לוחמי מצדה ומרד בר כוכבא. סיפור המעטים מול הרבים היה נפוץ בתרבות המערבית, זכה לווריאציות רבות במערבון האמריקאי ובסרטים הוליבודיים בכלל, אך בהיסטוריוגרפיה ובספרות היהודית החל במאה התשע עשרה הוא נסמך על סיפורי כיבוש הארץ במקרא ועל ההיסטוריה הארצישראלית. התרבות הציונית החדשה אימצה ופירשה את המקורות האלה לפי צרכיה והפכה את האמונה הדתית שבמקור לאמונה חילונית ואת צו האל לצו חברתי.

התעמולה הרשמית השתמשה במיתוס הזה גם בתיאור מאבקים שבהם היהודים לא היו דווקא מיעוט, אלא רוב, ובהם צדקתם או אמונתם לא היו כה ברורים. הצורך לארגן את הארועים על פי המבנה המיתי בולט במיוחד כשמאבקים שהסתיימו במפלה וחורבן מתוארים כניצחון. מחברי הטקסטים השונים משנים או מציגים את העובדות כך שתתאמנה לעלילה: הכישלון מתואר כמוות הירואי והמוות ההרואי נתפש כניצחון בפני העתיד וההיסטוריה. בעקבות המקורות התנ"כיים וההיסטוריים הניצחון הזה מתואר לפעמים במונחים של אחרית הימים, בהם יאיר האור שירח מציון את העולם כולו.

העלילה החוזרת על עצמה בכרוזי המפלגות בשנות השלושים היא בת שלושה שלבים:

  1. תיאור מצב המצוקה של העם העומד בבדידות מוחלטת מול מזימות של רבים וחזקים ממנו, תוך שימוש בביטויים כגון "ימים קשים" ו"שעת חירום". קריאה לשאת בסבל ולעמוד במבחן מכוח האמונה העמוקה בניצחון.
  2. קריאה לפעולה, ועידוד האקטיביות של היהודי המתיישב כניגוד וכמרד בפסיביות היהודית בגולה. את האמונה בהצלחת הפעולה שואבים ממלחמות בית שני, בר כוכבא, הרצל, ראשוני המתיישבים הציונים וסיפורי המקרא: רעיון גאולת ישראל אינו נחלה של דורנו בלבד: קיבלנו אותו מהדורות הקודמים. הגיבורים הארצישראלים של המקרא וההיסטוריה העברית מתוארים, בהתאם, כחוליות בשרשרת המסתיימת בגיבורים הארצישראלים בהווה.
  3. שלב הניצחון: בשלב זה, המתואר עדיין כתקווה לעתיד, עתיד להיווצר הקשר המוחלט עם הארץ ואדמתה והזמן עתיד להפוך מזמן היסטורי לזמן על-היסטורי: זמן נצחי שבו יישב עם ישראל לבטח על אדמתו.

הצגת 'סיפור המעשה' הציוני באופן כזה מתעלמת מעבודה היסטורית מרכזית והיא – שחלק ניכר מהמאבקים הסתיים במותם ובכישלונם של הלוחמים היהודים. על תיאור המוות והכישלון מעדיפים הכרוזים לדלג, כדי לעבור ישירות לתיאור הניצחון.

הביטחון בצדקת הדרך ובניצחון העתידי אינו נשאב בכרזות המפלגות מטיעונים היסטוריים, רציונליים, אלא מעצם הקישור, שמקורו במיתוסים של העבר, בין סבלם של היהודים, לבין צדקתם, ובין הסבל והצדק להכרת הניצחון. הסובלים, המעטים, על פי המיתוס, הם תמיד הצודקים, והם תמיד המנצחים.

 

המערכת הספרותית

לפני קום המדינה הפעילו הפוליטיקאים וקהל הקוראים לחץ חזק על הסופרים לתת ביטוי אופטימי להווי החלוצים ולאמונותיהם. דרישה זו אמנם באה מבחוץ, אך היא עלתה בקנה אחד עם נטיית לבם של הסופרים, שראו עצמם מגויסים למאבק הלאומי.

הסיפורים המעצבים את הנרטיב נוטים להאריך בתיאור ההיאחזות באדמה, להעניק לשלב זה ממדים מיתיים, נצחיים ומוחלטים, לקצר בשלבי האיום על ההיאחזות הזאת, ולהאריך שוב בשלב הניצחון. בהקשר זה היו שני דגמים ספרותיים מקובלים: האידיליה שאיפשרה להאריך בתיאורים שלווים של קיום יהודי בטוח ויציב, והרומן האירופי שבו מות הגיבור היווה סיום הרמוני, סגור, לשרשרת של התפתחויות ואירועים.

הזמן מקבל בסיפורים אלה ממד מוחלט ונצחי. אמנם הסיפורים מתפרשים על פני תקופה קצרה ביותר של שעות או ימים. אך הזיכרונות של עבר רחוק והמחשבות על עתיד מובטח מרחיבים אותו. העבר מועלה כזיכרונות על תחילת ההתיישבות ובמקרים רבים הרצף ההיסטורי מוביל מימי קדם לאחרית הימים. רגעי ההווה ממזגים בתוכם "ומשקפים כאגל טל גם עבר וגם עתיד" (בס, תרצ"ד).

השלב השני בסיפור מקוצר ביותר. בשלב זה תוקפים מתנפלים מהמארב את הגיבור הבודד ובדרך כלל פוגעים בו ומחסלים אותו. המתנפלים עולים על המתיישב הבודד במספר ובכוח, ובכך מגלמים את הסיפור המוכר, אך הנרטיב הזה עובר שינוי משום שהסיפורים, המנסים לעמעם ולהקטין ממשקלו של הארוע המאיים, מייחדים לו שורות אחדות בלבד. כוונת הסיפור היא להציג את הקבע והיציבות כעיקר. עיקר שגם הארוע החד-פעמי לא יוכל לו.

אחת הבעיות בסיפורים מסוג זה היא בבניית סיבתיות מעוותת. הכדור מן המארב מופיע בהם כמעין דאוס אקס מכינה, כדי להפר את אושרו של הגיבור, ללא כל סיבה חיצונית. סיבה זו אינה קיימת בסיפור משום שהערבי כלל לא הופיע בו קודם לכן. הוא אינו יכול להופיע בו שהרי הגיבור היהודי הוצג במרכזו של מרחב יהודי נצחי ובלעדי ובמרכזה של היסטוריה יהודית נצחית ובלעדית.

 

הנרטיבים בפובליציסטיקה של כתבי-העת הספרותיים

המיתוס המתאר את שנאתו הנצחית של הגוי אל היהודי נשמע בעיקר מפיהם של בני הדור הוותיק, שגדלו והתבגרו בתקופה של אנטישמיות ורדיפות באירופה. הוא מאפשר למאמרים שהתפרסמו בכתבי העת הספרותיים של שנות השלושים להבליע ולהעלים נושאים ספציפיים בתוך מסגרת של דבר מה אוניברסלי, כללי ביותר. מאמרים אלה נבנים בדרך כלל כמעבר מהספציפי אל האוניברסלי. הם נפתחים בנוסח הספרותי המתאר את ההתנפלות על יישובים יהודיים כאירוע פתאומי, חסר הסבר וסיבה. אך בהמשך, שלא כמו בסיפורים, הם מציגים את הסיבה. במקרים מסוימים זוהי סיבה מקומית: אופיו השלילי של העם הערבי המעוצב על פי הנרטיב של המערב מול המזרח: "בין אנשי מדבר אנו יושבים הנוחים לקבל מידינו את כל הטובה אשר השפענו והננו משפעים עליהם ולשלוח את פגיונם לרצוח עוברי אורח הולכי לתומם" (פיכמן, תרצ"ד).

במקרים אחרים הסיבה היא אוניברסלית והיא נבנית על פי המיתוס היהודי הישן של 'עם לבדד ישכון': 'כלום לא נשתנה מאז ימי בית שני וראשון, אותה אטמוספירה של שטנה... אותה חזית מאוחדת של אויבים וצריך עין בני שבטים שונים וצבעים שונים... בימי ההשכלה היינו בטוחים שאם 'ניטיב את דרכינו' ונתקע את עצמנו לעבודה פוריה יסבירו פנים לנו ולא ייזכר עוד שם ישראל לגנאי, בעוד שהם אינם רוצים כלל שניטיב את דרכינו... עבודה אנושית  פוריה זו, שאליה אין להתייחס בבוז, היא כקוץ בעיניהם. מן הפרחח עם העיניים המלופלפות, שינק עם חלב אמו את השנאה לישראל מדורי דורות, עד האפנדי המפוטם שכל עבודת הבניין שלנו מרגיזה אותו... האיבה ליהודי הבונה גדולה שבעתיים מן האיבה ליהודי הבטל' (פיכמן, תרצ"ז).

הערבי, גורסת גרץ, שהיה בלתי קיים לחלוטין בתוך המרחב והזמן הספרותי ועל כן חדר לתוך הסיפור כשד מתוך הבקבוק, הופך כאן לבעל קיום נצחי בזמן (לאורך ההיסטוריה וגם כהבטחה לעתיד) ובמרחב (בעולם כולו). בהווייתו מלאת הסתירות של הערבי אינה אלא ביטוי נוסף לנטייה להתעלם ממנו כאובייקט במציאות ולהפוך אותו לדמות מיתית.

 

ביבליוגרפיה

בס, ש. (תרצ"ד), "רגעים גדולים", גליונות, כרך ב', חוברת ח', תרצ"ד, עמ' 168-165

פיכמן, י' (תרצ"ד), "החזרה", מאזניים, כרך א', חוברת ב', עמ' 112-111

פיכמן, י' (תרצ"ז), "החזרה הנצחית", מאזניים, כרך א', חוברת ב', עמ' 112-111

Althuser, L. (1971), Lenin and Philosophy and Other Essays, London: Monthly Review Press

Lyotard, J. (1984), The Post-modern Condition, Minneapolis: University of Minnesota Press

 

מה דעתך?

בס, ש. (תרצ"ד), "רגעים גדולים", גליונות, כרך ב', חוברת ח', תרצ"ד, עמ' 168-165

פיכמן, י' (תרצ"ד), "החזרה", מאזניים, כרך א', חוברת ב', עמ' 112-111

פיכמן, י' (תרצ"ז), "החזרה הנצחית", מאזניים, כרך א', חוברת ב', עמ' 112-111

Althuser, L. (1971), Lenin and Philosophy and Other Essays, London: Monthly Review Press

Lyotard, J. (1984), The Post-modern Condition, Minneapolis: University of Minnesota Press

    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?