אידאולוגיה
מיון:
נמצאו 16 פריטים
פריטים מ- 1 ל-16
  • סיכום

    בספר זה מנתחת חוקרת הספרות והתרבות נורית גרץ את המיתוסים, הנרטיבים ודגמי העלילה החוזרים בשורה ארוכה של טקסטים מסוגים שונים: יצירות ספרות, מודעות בחירות, מאמרים עיתונאיים, סרטים, נאומים של מנהיגים פוליטיים ועוד. המטרה היא להציג את תפקידם הגלוי והסמוי של טקסטים אלה בעיצוב התודעה הישראלית, ערכיה, תפישת העולם והאידיאולוגיה שלה תוך מתן דגש על המקומות שבהם מיתוסים אלה חורגים מהמציאות העובדתית. ככזה, מחקרה של גרץ מתאים לשימוש בשיעורי ספרות, קולנוע, אזרחות, תקשורת וחברה.

  • סיכום

    ברוך יעקובי, מנהל בית הספר עין הים בחיפה, סיפר בראיון למגזין "השפעה" של משרד החינוך, על ההשראה שהוא שואב מילדים ומבוגרים שמערערים על הקיים ועל יצירות אמנות והגות שמציגות אפשרות של חינוך שכנגד. זאת בניגוד לחינוך מנרמל, המבקש למשטר את הלומדים ולהכפיפם באופן אלים לאידיאולוגיה ולצרכים חברתיים וכלכליים כאלה ואחרים. בהשראת ניטשה, רואה יעקובי את תפקיד המחנך כמשחרר.

  • לינק

    הספר "מחאי, מחאי כפיים" – פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים העברית בתקופת הישוב 1948-1939, בוחן כיצד נרתמה שירת הילדים, שפורסמה בעיתוני הילדים בעשור שלפני הקמת המדינה, לעיצוב ולחיזוק זהותם הלאומית של הילדים, במגמה להכשירם ולפתח את מחויבותם להמשך המפעל הציוני. כיצד כתבו על המולדת לילידי הארץ משוררים שלא נולדו בה? כיצד שוררו לילדים על גבורה והקרבה עד מוות? כיצד התייחסו בשירים לעם שישב פה קודם? כיצד השתמשו הכותבים בתכונתה הפיגורטיבית של השירה כדי להוסיף משמעות גם למבוגרים, לעתים שונה מזו שיועדה לילדים? והאם השפיעו השירים על עיצוב תודעתם של הקוראים הצעירים, של הדור אשר הקים את המדינה? (נעמי בן-גור).

  • לינק

    המאמר מציג ממצאים של סינתזה תאורטית שערכנו בין שתי טיפולוגיות אידאולוגיות – זו של החינוך הכללי וזו של החינוך המיוחד. במאמר נבחנת התאמתן של ארבע מטא-אידאולוגיות פדגוגיות (סוציאליזציה, אקולטורציה, אינדיבידואציה והפדגוגיה הביקורתית) למודלים המקובלים בחינוך המיוחד (הסיעודי והרפואי, החינוכי-הומניסטי, האקולוגי ומודל לימודי המוגבלויות). מתוך הסינתזה מתבררת מורכבותו הפדגוגית והפוליטית של השיח האידאולוגי בחינוך המיוחד. ביטוייה של מורכבות זו נדונים באמצעות בחינת היתרונות והחסרונות הגלומים בכל מודל ובחינת השפעתם על אופיו של המוסד החינוכי (על הפער המתקיים בו בין הלכה ומעשה, על דפוס יחסי ההוראה הנגזרים ממנו ועל האפשרויות והסכנות הטמונות בו). בסופו של דבר המאמר מבקש לסייע למחנכים בחינוך המיוחד לנסח לעצמם ביתר בהירות את יסודותיה האידאולוגיים של תפיסתם החינוכית ולפתח כלפיה עמדה מושכלת ואף ביקורתית (בועז צבר ואורלי עידו).

  • לינק

    הספר עוסק בהתמודדות של בני דור ההמשך בתנועה הקיבוצית עם זהותם היהודית. במוקד הספר – סיפורו והגותו של "חוג שדמות", שהתגבש סביב כתב העת "שדמות" בראשית שנות השישים. רבים מחברי הקיבוץ שנמנו עם החוג, השתתפו בפעולות התגמול ובמלחמת סיני. "חוג שדמות" זוהה עם יוצרי הקובץ "שיח לוחמים", שנערך ופורסם בעקבות מלחמת ששת הימים. הספר מציג את מקורות ההשפעה הרוחנית של החוג, ואת דרכה של החבורה אל "ארון הספרים היהודי". החבורה בקשה לאחות את הקרע בין מקורות היהדות לקיבוץ, שבו ראתה המשך ליצירה יהודית אותנטית. באיחוי הקרע ראו חברי החוג דרך לריפוי השבר האידאולוגי, התרבותי והמוסרי, שפקד את התנועה הקיבוצית (גד אופז).

  • סיכום

    החינוך לזהות יהודית וציונית הוא אחד מאבני היסוד של החינוך הממלכתי בישראל. לכן ראוי שמחנכים ומעצבי מדיניות החינוך יתנו דעתם לשאלות התשתית בתחום זה: מהי זהות ומהו חינוך לזהות? מהן מטרות החינוך לזהות ומהן האסטרטגיות החינוכיות שיש לאמץ כדי להשיג מטרות אלו? המאמר מציג שלוש תשובות לשאלות אלה לאור שלושה שירים של יהודה עמיחי. מכל אחד מהשירים משתמעת גישה אחרת להבנת המושג "זהות" וכן אידיאולוגיה חינוכית שונה: מן הגישה המהותנית למושג הזהות נובע חינוך המבוסס על אידיאולוגיה של תִרבות; מן הגישה ההבנייתית הרדיקלית נובע חינוך המבוסס על אידיאולוגיה של אינדיבידואציה; ומן הגישה ההבנייתית המתונה נובע חינוך ברוח "המודל השלישי בחינוך", המבוסס על סינתזה בין אידיאולוגיית התִרבות לאידיאולוגיית האינדיבידואציה. המאמר מנתח את השירים ואת פרדיגמות הזהות והגישות החינוכיות המשתמעות מהם, ובוחן את המשמעויות מרחיקות הלכת של יישום כל אחת מהגישות (אוהד דוד).

  • לינק

    ספר זה דן בשאלת הסמכות החינוכית בבית הספר על רקע מעמדה המתערער בישראל ובכלל העולם המערבי. הספר מאיר ומבהיר את מושג הסמכות החינוכית מזוויות ראייה מגוונות, ומראה שלא ניתן לקיים את הפעילות הבית-ספרית ללא סמכות חינוכית. הוא מצביע על הפיחות ועל המשבר שחלו בסמכות זו בתקופתנו ועל הגורמים האחראים לכך, ומבקש לתלות את שורשי המשבר העכשווי בסמכות החינוכית בהלכי הרוח המצויים בליבת תפיסת העולם הפוסט-מודרניסטית ובאידאולוגיות הכלליות והחינוכיות הנגזרות ממנה, ומשפיעים על המציאות הפוסט-מודרנית. בחלקו האחרון של הספר מוצגת ביקורת על גישות שונות העוסקות בניסיונות שיקום הסמכות החינוכית, והוא מסתיים בפרישת מצע תאורטי לבנייה מחודשת של מושג הסמכות החינוכית בתנאי המצב הפוסט-מודרני (ערן גוסקוב).

  • רפרנס

    כן בבית ספרנו הוא ספר שרואה אור בזמן הנכון. הוא עוסק בשאלה כאובה המלווה את מערכת החינוך בישראל ובעולם כולו ונוגעת לשאלת תפקידם של המורים ויכולתם, זכותם וחובתם להביע את עמדותיהם הערכיות בבית הספר. לי עצמי ברור כי אין הוראה הבאה ממקום ניטרלי או ממלכתי. מאחורי כל תהליך של הוראה עומד סדר יום ערכי מסוים, וטוב שהוא מוכר וידוע לתלמידים, ואינו מסתתר מאחורי היומרה לנתק את החינוך מהפוליטיקה (יולי תמיר).

  • סיכום

    מושג האידאולוגיה נדון בהקשר החינוכי על ידי צבי לם. לגישתו, מה שידוע כתיאוריה חינוכית הוא אידאולוגיה בעלת תוכן פדגוגי. הוראת חשיבה היא אידאולוגיה פדגוגית ולכן אינה עולה ישירות ממצב עניינים בעולם אף שהיא תואמת לרוב למצב כזה. במקום, היא צומחת מנטייה מוסרית או מרגש פדגוגי של מי שמציע אותה. חשיבה כזו מונעת מלפחות שלושה דימויים אוטופיים של ה"חושב הטוב", המציעים מצדם שלוש גישות, וליתר דיוק אידאולוגיות אידאליות, להוראת חשיבה – גישת המיומנויות, גישת הנטיות (דיספוזיציות) וגישת ההבנה. עם זאת, פיתוח יכולת החשיבה והמוטיבציה אליה היא עניין ראוי, והיא הולמת את התנאים התרבותיים העכשוויים ואת האתגרים העתידים. הפרספקטיבה האידאולוגית מסייעת לנו להבין את טבע הוראת החשיבה כך שניתן יהיה ליישם אותה בצורה מושכלת יותר (יורם הרפז).

  • רפרנס

    למרות שאסופת המאמרים "כן בבית ספרנו: מאמרים על חינוך פוליטי" נוטה לברוח מהשדה ומקיימת רק חלק מההבטחה שלה – לדון בחינוך פוליטי בבית הספר – יש בה מאמרים מעניינים וחשובים. האסופה "נשיאה באחריות בחינוך: בין גיבוש להתמוססות" ראויה לכל שבח בעיקר בשל השאלה שהיא מעלה: מי אחראי למערכת החינוך (יורם הרפז).

  • מאמר מלא

    אריסטו הגדיר את בני האדם כ"בעלי חיים פוליטיים" (זוּ אוֹן פוֹליטיקוֹן). אימוץ הגדרה זו מוביל לציפייה שלטבע האנושי הפוליטי יהיה מקום בתהליכי ההתחנכות והלמידה באשר הם. אולם במציאות החינוכית ניכר כי כל חיבור בין פוליטיקה לבין חינוך טומן בחובו רגישות ומעורר מתחים ומאבקים רמים. כל אחד משני המושגים – "חינוך" ו"פוליטי" – נושא מורכבות אדירה, נקודות מבט עשירות ותפיסות עולם מגוונות עד סותרות. על כן החיבור בין שניהם, שרק מעמיק את המורכבות, מחייב הבהרה. אבקש להאיר את מושג החינוך הפוליטי דרך הזוויות המושגית, ההיסטורית והחוקית (ניר מיכאלי).

  • לינק

    אחת לכמה זמן שב ומתלהט הדיון הציבורי בדבר מקומה הראוי של הפוליטיקה במערכת החינוך: האם, ובאילו גבולות, מותר למורים לבטא את עמדותיהם האישיות בענייני חברה ומדינה? האם נכון לעקר את תכניות הלימוד מתכנים ביקורתיים? עד כמה ערים אנו לרבדים של אינדוקטרינציה המסתתרים בין שורותיהם של ספרי הלימוד התמימים לכאורה? לעומת המבקשים לשמר את בית הספר כשדה ניטרלי ו"נקי" מפוליטיקה. יש הטוענים כי שיח פוליטי פתוח בין מורים לתלמידיהם חיוני לטיפוח חשיבה עצמאית, אמיצה וביקורתית של אזרחים דמוקרטים המגלים עניין מתמיד במציאות שסביבם ומאמינים בכוחם להשפיע עליה (ניר מיכאלי).

  • תקציר

    במאמר זה מובאת סקירה של קורס אשר בהיבט התוכני מתמקד בפעולתה של תקשורת ההמונים, מתוךהנחה שבעידן שבו אנו נמצאים, המאופיין בדינמיקה של גלובליזציה ובהיגיון פוסט-מודרני, התקשורתהופכת לאתר המרכזי שבו מתעצבות התודעה הפרטית והתודעה הציבורית. המאמר מציג, באמצעות תיאור הקורס הקונקרטי, עקרונות מנחים כלליים להובלת תהליך פוליטיזציהבקרב סטודנטים, ומנסה להבהיר את חשיבותו ואת תועלתו של התהליך בהקשרים הפוליטיים, החברתייםוהתרבותיים שבתוכם פועלת החברה הישראלית של תחילת העשור השני של המאה ה-21 (אמנון יובל).

  • לינק

    הרצאה זו בנויה מסיפורים שנאספו ממורי מורים שהתבקשו לתאר ביטויים של "חדשנות פדגוגית" בתהליך של הכשרת מורים, תוך התמקדות האם הם משיגים פרספקטיבה ייחודית של מושג זה או מאמצים אידיאולוגיה קיימת (Dalit Levy and Lea Baratz, 2013).

  • לינק

    החינוך הוא אחד התחומים הציבוריים , שבמהלך העשור האחרון חל שינוי קיצוני בקווי המדיניות המרכזיים , שננקטו ביחס אליו. המדיניות , אשר הדגישה את העצמת בית הספר והמורים , שהתפתחה במחצית הראשונה של שנות ה90 ונמשכה, במידה זו או אחרת, לכל אורך שנות התשעים, עברה מהפך בראשית שנות ה2000 . במהלך חמש השנים הראשונות של העשור הנוכחי הפכה מדיניות החינוך בישראל למדיניות השמה דגש על "סטנדרטים חינוכיים" והישגים לימודיים של התלמידים . במאמר הנוכחי מעמת פרופסור אברהם יוגב את שני קווי המדיניות המרכזיים הללו תוך בחינת הדינאמיקה של התפתחותם ומשמעותם לגבי מדיניות החינוך בישראל: המרכיבים המרכזיים של כל מדיניות , השחקנים שהיו מעורבים בפיתוחם ותוצאות המדיניות לגבי מערכת החינוך. נקודת המוצא לדיון היא , ששני קווי המדיניות מבטאים אידיאולוגיות חברתיות –פוליטיות כלליות. אלו , בתורן , מכתיבות התייחסות פדגוגית מסוג מסוים כלפי מערכת החינוך , בבחינת "מה לא בסדר במערכת החינוך ומה צריך לתקן בה" . התייחסות פדגוגית זו היא העומדת בבסיס קווי המדיניות המרכזי בו נוקטת המערכת, על עירוב השותפים השונים למדיניות, והתוצאות של המדיניות שננקטה.

  • תקציר

    המחקר בוחן היבטים נבחרים המרכיבים את תפיסות עולמן של סטודנטיות במכללה דתית-לאומית תוך הסתמכות על סיפורי החיים שלהן כמקור לתיאור, לפירוש ולפענוח של עולמן הפנימי. מאפייני תפיסות העולם נבדקו דרך הפריזמה של מודל "סגנונות קיום" באמצעות השימוש במושג "תפיסת עולם" ובמושגים "תרבות" ו"אידאולוגיה" הנלווים אליו, וכן דרך התייחסות לתחום מחקר הנשים בכלל ונשים יהודיות בפרט. (דינה שקולניק)

שימו לב! ניתן לחזור לתוצאות החיפוש האחרון מכל עמוד באתר בלחיצה על הכפתור בצד ימין