למי שייכים הסיפורים? דילמות אתיות בפרדיגמה איכותית

מקור: סיכום מתוך הרצאה של פרופ' נעמה צבר-בן יהושע מתוך יום העיון "אתיקה במחקר החינוך: דילמות ושברן", שנערך במכון מופ"ת.

ניתן לצפות בהרצאה המלאה בקישור זה:
http://www.mofet.macam.ac.il/iun/ethika/video

בן-יהושע מציגה את המורכבות הרבה הקיימת בשילוב שיקולים אתיים בפעילות המחקרית של הפרדיגמה האיכותית.
עם שינוי האידיאל ביחסי חוקר-נחקר נוצרים קשיים חדשים במימוש אידיאל זה, מתחים בין האידיאל לבין מחירו לחוקר ולעולם המחקר וסכנות חדשות עבור הנחקרים.
נשאלת השאלה - למי הבעלות על נתוני המחקר? בידי מי הסמכות לפרשם?

סוגיה זו, מהווה לדעת בן-יהושע, התמודדות אתית חדשה יחסית, הצומחת מתוך ההתפתחות המבורכת באתיקה של המחקר האיכותי אך מציבה לה שאלות חדשות. בעוד שאפשר להתרשם כי שמירה על אוטונומיית המשתתף ומניעת נזק כמו גם חתירה לשמירה על כבודו ועל הדדיות הולכים ומשתרשים במערכת היחסים האידיאלית לחוקר-נחקר בעבודת השדה ואיסוף הנתונים, הרי שאי הבהירות מאפיינת את תקפות איכויות אלה לשלבים המאוחרים יותר של המחקר והדרכים הראויות לבטאן.

בסופו שלד דבר ההכרעה כיצד לפעול תלויה בהשקפתו של החוקר כמו גם בנסיבות עימן הוא מתמודד.

הצורך באתיקה של מחקר בפרדיגמה האיכותית

עם התגבשות האתיקה של מחקר חברתי התבררו ההבדלים האפיסטמולוגיים והמתודולוגיים בין מחקר איכותי למסורתי פוזיטיוויסטי

פוזיטיוויסטי ופוסט-פוזיטיוויסטי:

• החיפוש אחר האמת האחת.
• שליטה וריחוק מהנחקרים.
• הסתרת מטרות המחקר לצמצום הטיות ולשמירה על אוביקטיביות
• נחקרים כאובייקטים
• אתיקה כמרכיב חיצוני  לתהליך המחקרי

מחקר איכותי:

•  אין אמת אחת-
•  עבודת השדה מושתת על קשרים אישיים על קירבה ואינטימיות בין החוקר לנחקר.
•  אתיקה כמרכיב מוטמע בתהליך המחקרי.
•  נחקרים כסובייקטים.
•  המציאות כתוצר של מו"מ חברתי. אמונות ונורמות תרבותיות נבנות במסגרת הדו-שיח.

פערים מתודולוגיים מחייבים בירור אתי ייחודי למחקר האיכותי


•  האפיסטמולוגיה הקונסטרוקטיביסטית של מחקר איכותי
• המתודולוגיה האינטראקטיבית אינה מתיישבת עם ריחוק הנחקרים.
•  מחויבות החוקר להבין את העולם מפרספקטיבה של הפרט כל אלה הם חלק מ"התפנית הפרשנית" ומחייבים לבסס את האתיקה על כבוד הדדי אמון ושיתופיות והופכים את האתיקה למרכיב פנימי למתודולוגיה.

אי אפשר אפוא להסכים שהאתיקה המחקרית תשאב את עקרונותיה מהמחקר הכמותי בגלל הפערים המתודולוגיים אפיסטמולוגיים.

הרבה בתי ספר עושים עבודה חינוכית נפלאה אך שמות המוסדות תמיד חסויים. גם המנהלות והמורות תמיד מוזכרות בשמות פרטיים בדויים. הקרדיט על המחקר ניתן רק לחוקר/ת האם זה צודק והוגן?
נניח שיש הסכמה להסרת החיסיון אבל עדיין יש שניים או שלושה מורים שמסרבים להסרת החיסיון – כיצד יש לנהוג?
באם הושגה הסכמה לתמלול:
כמה מהחוקרים נותנים את התמלול לבדיקה ואישור של הנבדקים? האם החוקרים קיבלו הסכמה לניתוח התמלול? האם צריך לשתף את הנבדק באופן הניתוח?

בקוד האמריקאי של אתיקה במחקר חינוכי יש עיקרון של debriefing - מדווחים לנבדק על ממצאי המחקר אבל אין שום דרישה לקבל את דעתם של הנבדקים על הניתוח. אם כך, נשאלת השאלה מה הטעם באותו debriefing?

בקוד האתי הקנדי יש אפשרות לנבדקים לסגת מהמחקר בכל עת, ולעתים עלולה לרדת לטמיון עבודה של חוקר במשך זמן רב.

לכן יש לזכור כי האתיקה צריכה לעבוד לטובת שני הצדדים. צבר-בן יהושע מציעה, מניסיונה, לכתוב אמנה שנותנת כבוד לכל אחד מהצדדים – גם לחוקר וגם לנבדק.

בשלב הראשון של המחקר הנבדק הוא זה שמוביל את החוקר– הסיפורים והממצאים בידיו, ולכן גם החוקר בידיו. החוקרים ללא ספק "מתחנפים" אליו על מנת שיסכים להשתתף במחקר - מתאימים עצמם אליו, מציעים תמורה לזמנו וכיו"ב. יש המון אמפתיה במהלך איסוף הנתונים.

השאלה האם גם בחלק השני שבו ניגשים לעשות את הפרשנות לממצאים - האם גם אז מתנהגים באותה מידת התחשבות בנחקרים?

יש קבוצת חוקרים לא גדולה בראשות הת'ר לואיס שטוענת שצריך לשתף את הנבדקים במהלך הניתוח כיוון שיש בכך הגנה מסכנה של ניצול, שיקוף של הכוחות שפועלים בשטח, וללא ספק הסיפורים שייכים אך ורק למספריהם.

מול הקבוצה הזאת ישנה קבוצת מתנגדים חזקה בראשות אייזנר שטוענת כי אין מקום לשיתוף הנחקרים בפרשנות, וזהו תפקידו של החוקר. לדעתם הסיפור צריך להשתקף מהאופי האקדמי ולתהליך המחקרי צריכה להיכנס המקצועיות. הפרשנות, גם אם ביקורתית – מעצימה את הנחקרים. הרבה פעמים יש סיפורים מרתקים אבל לצידם לא מופיעה שום פרשנות – זה אינו מחקר.

תפקיד החוקר הוא להפוך את האירוע החד פעמי למשהו שאפשר ללמוד ממנו על מסגרת יותר רחבה, גם אם אינו בבחינת הכללה סטטיסטית, עדיין עלינו לעלות מרמת המקרה הבודד כדי לעשות מחקר.

לפי רות ג'וסלסון אנו פוגעים כל הזמן במחקרים, אך זה בלתי נמנע. לטענתה, לצד הנטייה של מספרי הסיפורים להעצים את עצמם ולראות את סיפורם מתפרסם, צריכה להיות מידת זהירות מצד החוקר להציג פרספקטיבה אקדמית, לנתח ולפרש את הסיפור גם אם זה בא על חשבון אי שביעות רצונו של הנבדק.

המלצות וסיכום

לפי צבר-בן יהושע אולי צריך למתן קצת את העמדת הפנים ולא ליצור אשליה שהחוקרים והנבדקים הם שותפים. יש להציג זאת מהתחלה ולא ליצור ציפיות. לומר שעשויות להיות מספר פרשנויות לאותו טקסט, יש לנחקרים אפשרות וזכות להגיב על ממצאים – זה לא חייב להיות חלק מהמחקר עצמו. צבר-בן יהושע נוהגת להוסיף אפילוג שבו ניתן להיחשף להסתייגויות הנחקרים במידה ויש.

כמו כן היא ממליצה שדו-השיח יעבור שלב – בהתחלה, בין החוקר לנבדקים ואח"כ יכול לעבור בין החוקר והסיפורים שלהם. (והשלב הבא יהיה בין החוקר, הסיפורים והקוראים).
הדו-שיח מתנהל כל הזמן, ולכן במקום לכנות זאת "הסכמה מדעת", עדיף לכנות זאת "הסכמות מדעת" כיוון שכל הזמן בודקים איפה נמצאים הנבדקים בזיקה לתהליך המחקרי ולמה שאמרו או לא התכוונו / רצו.

אפשר להתרשם כיצד התפנית הפרשנית של המחקר האיכותי מצמצמת את החשש כי החוקרים יעדיפו את החתירה לגילוי האמת על פני זכויות הנחקרים, אולם היעדרה של אמת אחת והשאיפה להתייחס אל הנחקר כסובייקט/משתתף לאורך כל המחקר מעלה חששות אחרים. הביטויים לשמירת אוטונומיית המחקר, לצמצום פערים, לשיווין והדדיות והשלכותיהם על הבעלות על נתוני המחקר מעורפלים ומזמנים מכשולים. לכן אתיקה אינה בהכרח מפשטת ומייעלת אך מאפשרת להגיע להבנה יותר מורכבת.

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?