לא משאירות אף אחת מאחור

גלילי, ת' (נובמבר, 2015). לא משאירות אף אחת מאחור: ראיון עם אושרה לרר שייב. שיעור חופשי, 116, 6-8.

הסיכום נכתב בידי מיכל זרזבסקי ממכון מופ"ת

"הרבה פעמים אומרים לי, הרי יש נשים בכל מקום – בתעשייה, בצבא ובכנסת – אז מה הבעיה? אבל צריך להסתכל על הנתונים. בעשירון התחתון, מספרן של הנשים גבוה פי שלושה מזה של הגברים; והן מהוות רק שליש מהעשירון העליון. כלומר הנשים עדיין עניות יותר, ועדיין נאבקות על המקום שלהן". כך מסבירה אושרה לרר שייב, מנהלת היחידה לשוויון בין המינים במשרד החינוך, את האתגרים שעומדים בפני היחידה – ואת החיוניות שלה. לרר שייב אף מוסיפה כי ישראל הידרדרה למקום 65 במדד השוויון המגדרי בעולם – אחרי מדינות אפריקה. "למה? כי הנשים כאן מודרות מהפוליטיקה, מהתעסוקה ומהכלכלה", היא אומרת.

לרר שייב יודעת שהבניית ההבדלים בין המינים, בנוסף לאלה הביולוגיים, מתחילה מוקדם מאוד, בבתי הספר ואף לפני כן – למשל, בבגדי התינוקות ורודים לבנות וכחולים לבנים, ובצעצועים שונים שהם מקבלים בבית או בגן. בהמשך, ההפרדה הזו נוגעת בתחומים נרחבים יותר ויותר.

לרר שייב זוכרת, למשל, כיצד המורה למתמטיקה בתיכון בו למדה קבע שבטורים השמאליים בכיתה ישיבו התלמידים המצטיינים במקצוע, ובטורים הימניים – אלה שהתקשו בו. "הבנות הושבו בטורים הימניים", היא אומרת, "אבל כבר למחרת ההורים שלי הגיעו לבית הספר ודרשו שאשב בטור השמאלי. מאז הייתי הבת היחידה בכיתה שישבה בטור של הבנים. זה לא משהו ששוכחים".

מאז, היא אומרת, דברים השתנו – אבל לא מספיק, והפרדה על רקע מגדרי קיימת, לפעמים גם מבחירה. "הבנות והבנים נאחזים במאפיינים הסטריאוטיפיים ביותר בגיל ההתבגרות", מסבירה לרר שייב, העושה כעת את שנתה הרביעית בתפקיד. "לבנות חשוב להיראות טוב, להתנהג כמו נשים קטנות, ודווקא בגיל הזה הן צריכות לבחור כיוון לחיים. זו בעיה כי מי שבוחרת במקצועות שנחשבים גבריים תשלם על כך מחיר. יאמרו עליה שהיא לא נשית, מוזרה. הסטריאוטיפים הללו מרתיעים בנות מלבחור במדעים. את זה, בין השאר, אנחנו מנסים לשנות".

ההימנעות מבחירה במקצועות מסוימים מורגשת מאוד אצל הנשים הצעירות בישראל. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2013-2012, שיעור הסטודנטיות במקצועות הנתפסים נשיים, כמו אלה הטיפוליים, הוא גבוה; 89% בסיעוד, 93% בעבודה סוציאלית ו-99% בריפוי בעיסוק. לימודי המדעים הם תמונת המראה: מעט מהצעירות בוחרות בתחומים הנחשבים גבריים ויוקרתיים יותר, המבטיחים היצע תעסוקתי מגוון ומתגמל. כך, רק 27.4% מהסטודנטים למדעי המחשב הן נשים, ובהנדסת חשמל שיעור הסטודנטיות הוא 14% בלבד.

ואולם, לרר שייב לא מודאגת מעצם הבחירה של הנשים הצעירות במקצועות מסוימים, אלא שואפת לברר מה ההשפעות החברתיות, ההסללות, הדימויים והסטריאוטיפים המביאים אותן לבחירה זו. "אני רוצה לוודא שילדה לא תוותר על לימודי מתמטיקה בחמש יחידות בגלל יחס מפלה בכיתה או בבית. אני רוצה שכל הדלתות ייפתחו בפניה. באותו אופן, אני שואפת שנעודד בנים ללמוד גם ספרות אומנות, אם זה מה שהם רוצים".

להעמיק את השיח המגדרי בחינוך

שינוי ההטייה המגדרית בחינוך הוא גם כן אחת המטרות המוצהרות של היחידה לשוויון בין המינים, מאז נוסדה, לפני כ-15 שנה. ואולם, עם כניסתה לתפקיד של לרר שייב, חל מהפך בהעברת המסרים ובמרכזיותה של המחשבה המגדרית בלימודי הליבה. בעבר פעלה היחידה על ידי סדנאות בבתי ספר, אך התברר שהשפעתן של התכניות הללו איטית מהרצוי. המסקנה הייתה שיש להרחיב את שטח הפעילות, ולהעמיק את השיח המגדרי בחינוך.

תחת הכותרת "הטמעה של חשיבה מגדרית", היא מנסה להחזיר את הפמיניזם לסדר היום החינוכי, ולהחדיר תכנים מגדריים לשדרה המרכזית של תכנית הלימודים. "המורים הם אלה שמעבירים את התכנים", מטעימה לרר שייב. "במקום להעביר סדנאות, אנחנו קונים כיום שעות תקן. צוות בית הספר עובר השתלמות והדרכה, כך שהשינוי הוא של בית הספר. המורים שעברו שינוי בעצמם מעבירים את תכני המגדר לתלמידים בשיעורי החינוך. הילדים מקבלים את השיעור מאדם שהוא משמעותי עבורם, שימשיך את השינוי".

אף שמנהלי בית ספר רבים הן מנהלות, לרר שייב אומרת שלא תמיד קל לשכנע אותן לבחור בהשתלמות בתחום המגדר. בעבר, מודה לרר שייב, הגישה שלה הייתה ישירה יותר, אולי אף מיליטנטית, ואולם "לבסוף הבנתי שעוררתי התנגדות. הבנתי שערערתי למנהלות הללו את התפישה. זה לא נכון לבוא ולפעול ככה.

"כיום אני לא מדברת ממש על פמיניזם, אלא מעדיפה לדבר על מגדר. אני לא מתחילה מהסופרג'יסטיות, אלא מהחלוצות שלנו, ומנסה לקרב אצת הנושא לעולם של המורות. אני מספרת את הסיפור האישי שלי. אני מסבירה איך הבנתי לראשונה שקיימת הפרדה מגדרית, איזה שיקולים היו מעורבים בבחירות שעשיתי בחיים, מה היו הרווחים שלי ומה היו הציפיות כלפי. אנחנו מדברות על איזה נשים אנחנו יכולות להיות. אני מספרת להן שטיפסתי על עצים. ואז זה מאפשר למורות להרגיש נוח לספר שגם הן התחילו כטום בוי, ולאט לאט ,בויתו. רבות מהן מתחברות לאמהות שלהן ולמחיר שהן שילמו. ואז מרחיבים את היריעה, ומלמדים את ההיסטוריה של המאבקים הפמיניסטיים".

כמו ישראליות רבות, גם לא מעט מורות טורחות להבהיר ולומר: אני לא פמיניסטית". לרר שייב מבינה זאת: "המחיר כבד. להיות פמיניסטית זה אומר הדרה חברתית. זה להיות חלק מ'המכוערות האלה שלא הצליחו בחיים'. נשים לא מבינות בתחילת המאבקים, נשים נהרגו ברחובות, נכלאו ועונו למוות. אני מלמדת את ההיסטוריה הכואבת הזו, מבקשת להראות שהמקום שאליו הגענו לא מובן מאליו. שבכל משבר אנחנו הולכות אחורה ושהמצב שלנו רעוע. מהלימוד על המפכה הפמיניסטית אנחנו עוברות לדבר על מה שקורה בחברה הישראלית ובכיתה, ואיך אפשר לתקן אותן".

היחידה מתקצבת כיום כ-220 שעות, המאפשרות כ-400 תכניות בשנה. לרר שייב מתגאה בכך שיותר מ-100,000 מורים עברו השתלמות של היחידה. העבודה המשמעותית יותר של היחידה נעשית כיום עם יחידות המטה של משרד החינוך. את הביטוי לכך אפשר לראות, למשל, בחוברת של מינהל חברה ונוער שהתפרסמה לרגל 70 שנה למרד גטו ורשה. "נעשה תיקון היסטורי ממש", אומרת לרר שייב. "עד היום לא ידעו על הנשים שחוללו את המרד. כיום הן מופיעות לפני מרדכי אנילביץ". מי שרוצה להרחיב את הידע, פונה לפרק העוסק בנשים בגטאות".

באופן דומה, בלימודי ספרות אפשר לנתח דמויות מזווית מגדרית, למשל בדיון בדמויות הנשים בספריו של ש"י עגנון. דוגמא נוספת לאפיק זה היא העבודה של היחידה עם שפ"י (השירות הפסיכולוגי-ייעוצי). "אנחנו מטמיעים חשיבה מגדרית גם בחינוך המיני, ועוסקים במניעה של פגיעות מיניות", אומרת לרר שייב. "התפישה המגדרית היא חברתית יותר מאשר פסיכולוגית. היא שואלת מה יש בחברה שלנו שמאפשר הפעלת כוח מיני".

אבא מתקן, אמא אופה עוגה

מטרה חשובה נוספת של היחידה היא לשנות את העמדות של מורים למדעים ולמתמטיקה. "אנחנו מכשירים מורים ומורות לראיית הצרכים המיוחדים של הבנים והבנות, וההבדלים בין האופן שבו בנות לומדות לזה שבו בנים לומדים. התהליך מלווה במדידה – כמה בנות לומדות, עד כמה המורים פונים לבנות ועד כמה לבנים ולבסוף שאלת מיליון הדולר: איך מעלים את מספר הבנות המצטיינות.

לרר שייב מספרת כי ניתוח סרטים שצולמו בתוך כיתות הדגים את ההטיה שקיימת אצל מורים. "ראינו איך בנות נפגעות משיטות הוראה. איך פחות פונים לבנות בכיתה; איך מתעקשים עם בנים על משוב ענייני ואיך מוותרים לבנות – איך זה קורה בפועל. אחת הבעיות היא שמלמדים בנות בשיטת הלוגריתם (נוסחה שבה מציבים נתונים). מחקרים הראו שבעוד בנים פשוט לוקחים את הנוסחה, מציבים בה מספרים ופותרים, בנות מתעכבות על השאלה למה הנוסחה בנויה באופן זה, ורק אז פותרות. זה לא מולד אלא מכוונים אותנו לחשיבה אחרת לשאלות אחרות".

כדי לשנות את סביבת העבודה ולהפוך אותה לנוחה יותר עבור בנות, הפיקה היחידה פוסטר לתלייה בכיתות ובמעבדות, שבו נראות תמונותיהן של מדעניות, שרובן צעירות, ולא כולן אשכנזיות. "עם המגוון הזה אנחנו באות לבנות ואומרות 'כולן יכולות', מדגישה לרר שייב. גם בשלב מוקדם יותר, במסגרת התכנית לכישורי חיים בגן, הגננות מודרכות לשים לב לסביבה הלימודית. "כך למשל נציע להן לעשות חצר הפוכה, בלי פינות סטריאוטיפיות כמו פינת רופא. לפינה זו יקראו בכלל פינת מרפאה. כל הדיכוטומיה של אבא מתקן, אמא אופה עוגה – יוצא מהלקסיקון".

אך הסטריאוטיפים החברתיים מחוזקים לא רק על ידי מורים, אלא גם על ידי המסרים שמקבלים הילדים והילדות בבית. ממחקרים שנערכו בישראל ובעולם עולה שבנות מקבלות פחות שיעורים פרטיים במתמטיקה, אומרת לרר שייב. "זה אומר שבבית מייחסים פחות חשיבות לכך שבת תלמד מדע וטכנולוגיה, ויותר חשיבות לאינטראקציות החברתיות ולמשפחה שתבנה. התפישה שמאחלת לבנות 'להתחתן טוב' רווחת מאוד. העובדה שנשים רבות מסתמכות על משכורת הבעל יוצרת מעגל קסמים שגורם לכך שנשים יישארו מאחור בקריירה, וזה מחלחל אל המשק הישראלי כולו. האישי הוא פוליטי".

לאור שאלות כמו מדוע בכלל קיים הצורך בחינוך לשוויון, מודה לרר שייב כי "בסופו של יום, דרוש שינוי חברתי-מבני עמוק". לרר שייב מתגאה במיוחד בתכנית "לתת חמש", של משרד החינוך, המבקשת לקדם את לימודי המתמטיקה ברמה של חמש יחידות. בדף הפותח של אתר התכנית יש צילום של שמעון פרס עם צעירות. "זה לא מקרי, מישהו אצלנו עבד על זה. אני הרמתי טלפון כשראיתי שאין בנות בצילום. אני מאמינה שתמונות משנות תודעה, שלמדיום החזותי יש חשיבות. אבל תמונות לבד לא יעשו שינוי; יש צורך בשיח ציבורי ובעידוד בנות ובנים לבחירה חופשית".

בסופו של דבר, מסכמת לרר שייב, "הייתי רוצה בית ספר נטול מגדר. שהכול יותאם לכל התלמידים באשר הם, מבחינה מגדרית, קוגניטיבית ורגשית, ושל כל התכניות לקידום אוכלוסיות מסוימות יהיו מיותרות. אני מייחלת ליום הזה. אפילו שזה אומר שלא תהיה לי עבודה". היא יודעת שהדרך לכך ארוכה. בביקור שקיימה לא מזמן באחד התיכונים היוקרתיים בארץ, נכנס המורה למתמטיקה לחדר המורים ואמר בקול, "מה הפמיניסטיות האלה רוצות? הבנים טובים יותר, ואין מה לעשות". "עניתי לו", היא אומרת, אבל זה מראה שכמה שנעבוד קשה, לא נדע מה מתרחש מאחורי דלת הכיתה".

מה דעתך?

    גם אני מייחלת ליום הזה בו יתנו מקום ללמידה והוראה מתוך מודעות לסוגיות המגדר ולא רק במדעים מדויקים.

    פורסמה ב 22/05/2016 ע״י מרים ארגמן
    מה דעתך?