חלוץ הפדגוגיה הפסיכולוגית

דקל, נ' (אוקטובר, 2014). חלוץ הפדגוגיה הפסיכולוגית. הד החינוך, פ"ט(1), 75-74.

ד"ר נאוה דקל היא היסטוריונית של החינוך העברי

"מי יוכל לכחד שהידיעה בחיי־הנפש של הילד תקל הרבה על המורה והמחנך את עבודתו ותשפר אותה?" קביעה ברורה זו בדבר תפקידה המרכזי של הפסיכולוגיה ממצה את הטיעון המרכזי של ד"ר ניסן טורוב (1877–1955) במאמר שכותרתו "הפדגוגיה והפסיכולוגיה".

המאמר פותח את הגיליון הראשון של כתב העת החנוך, שהחל להופיע בשנת 1910 בהוצאת אגודת המורים בארץ ישראל (לימים הסתדרות המורים) ובעריכתו של ד"ר טורוב, שרכש את תוארו בפסיכולוגיה ובפדגוגיה בשווייץ.

"מכל המדעים שהפדגוגיה נשענת עליהם ומושפעת מהם תופסת מקום בראש תורת־הנפש או הפסיכולוגיה", טוען טורוב בראשית המאמר. לדבריו, יש להתייחס אל הפסיכולוגיה כאל מדע מדויק, כפי שעולה ממחקריו של ג'ון לוק במאה השבע עשרה. "הפסיכולוגיה עזבה את עולם ההשערות והסברות ונכנסה לעולם הכללים והחוקים, המיוסדים על חקירה מדעית", ומשום כך "אין איש יכול לצאת ידי חובתו ביחס אליה בשכלו הבריא ובכשרון הסתכלותו בלבד". אנשי החינוך חייבים אפוא ללמוד לעומק את מדע הפסיכולוגיה.

התפתחותה של הפסיכולוגיה הולידה לדברי טורוב תחום מחקרי חדש — "תורת הנפש של הילד". זוהי לטענתו תחילתה של תקופה חדשה בפדגוגיה, המבוססת על ניסויים ועל ידע מדעי, וראויה משום כך לשם "פדגוגיה מדעית". כל מורה חייב לרכוש ידע בתחום זה, תחום שיכול לספק תשובות על שאלות רבות הנוגעות לשיטות הוראה, לסדרים בבית הספר ולדרך שבה יש להתייחס לכל תלמיד.

כך למשל, השאלה מהי שיטת ההוראה הטובה ביותר ללמד כתיבה העסיקה פדגוגים בכל התקופות, ולא נמצאה לה תשובה חד־משמעית. כיום מחדדת הפדגוגיה החדשה, ה"ניסיונית", את ההבדל בין דרכי הלמידה הייחודיות של התלמידים ומדגישה את השימוש שכל אחד עושה בחושים השונים.

טורוב מקדים את התאוריה הפופולרית של "סגנונות למידה וחשיבה", ומסביר שיש הבדל בין דרכי הלמידה והזיכרון של "טיפוסים" שונים. כך למשל "הטיפוס הויסואלי" זוכר בייחוד את מראה עיניו, "האקוסטי" זוכר בעיקר את מה שהוא שומע ו"הטיפוס המוטורי" זוכר במיוחד בעזרת תנועות שריריו.

חשיבותה של הפדגוגיה החדשה לפי טורוב היא גם בדגש שהיא שמה על הבריאות הנפשית — "ההגינה של הרוח".

הידע הפסיכולוגי מאפשר לבדוק את "כשרונותיו הנפשיים" של הילד ולמצוא את החינוך המתאים במיוחד לילדים בעלי צרכים מיוחדים. אם בעבר נהגו להביט על ילדים שלא הצליחו בלימודיהם "בבוז", והסבירו את חוסר ההצלחה ברשלנותם, הרי ש"החקירות החדשות הוכיחו שלרשלנות זו יש כמעט תמיד סבות פסיכו־פיסיולוגיות, אשר בשום אפן אי־אפשר להרחיקן על ידי דברי־מוסר או על ידי בוז ולעג".

טורוב מדגיש כי הפדגוגיה החדשה, הנשענת על המחקר הפסיכולוגי, עדיין צעירה ואינה מהווה תחליף לניסיון המעשי של המחנכים ולמחשבה הפילוסופית של הוגי דעות דוגמת מונטן, לוק, רוסו, פסטלוצי ופרובל, אולם היא "מגלה להחנוך אפקים חדשים ומעמידה אותו על דרך המדע המדויק, אשר לזה אנו שואפים תמיד, ולכן צריך כל מורה משכיל לרכש לו מושג נכון על אפני חקירתה ועל תוצאותיה המעשיות".

ההבנה הפסיכולוגית מחזקת את יכולותיו הפדגוגיות של המחנך — היא מאפשרת לו להתקרב אל התלמיד "קרבה רוחנית", לחזק את כוח הרצון שלו ללמוד ולבחור בשיטת הוראה שלא רק תשיג מטרה חיצונית אלא תפעל "על כל כחות הנפש של התלמידים".

ידיעת הפסיכולוגיה תורמת לא רק להיכרות עמוקה של המורה עם תלמידיו, אלא גם עוזרת לו להכיר את עצמו. טורוב מדגיש כי הכרת עצמו היא חובה "לכל אדם ועוד יותר למורה. [מורה] היודע פרק בתורת־הנפש, המבין את רחשי לבו ומכיר את כחותיו הרוחניים, ידע גם לתַכֵן את רוח תלמידיו ולהתאים את יחסו אליהם" וגם "לשלוט ברוחו בשעת כעס ובשעת רצון".

במילים אחרות, הלקוחות מעולם המושגים של ימינו, מורה כזה לומד ויודע לנהל את רגשותיו (יש לו אינטליגנציה רגשית). מכל הסיבות האלו, מסכם טורוב את דבריו, "צריכה הפסיכולוגיה לתפוס את המקום היותר חשוב".