במאמרה "המשבר בחינוך" מבקשת חנה ארנדט להבין את המשבר שפקד את מערכת החינוך האמריקנית באמצע המאה העשרים לא כבעיה מקצועית או פדגוגית גרידא, אלא כביטוי למשבר עמוק יותר של העולם המודרני. ירידה ברמת הלימודים, קשיי קריאה או הכשרה לקויה של מורים הם בעיניה תסמינים בלבד. משברים הם בעלי חשיבות פילוסופית מפני שהם מערערים את התשובות המוכנות ואת הדעות הקדומות שעליהן התרגלנו להישען, ומאלצים אותנו לשוב אל השאלות היסודיות. השאלה העמוקה שמעמיד המשבר החינוכי היא מהו בכלל חינוך, איזו אחריות נוטל על עצמו דור המבוגרים כאשר הוא מביא ילדים לעולם, ומהו היחס הראוי בין החדש שמביא כל ילד לבין העולם הישן שאליו הוא נולד.