מתרבות של בחינות – לפדגוגיה עכשווית: המעשה החינוכי בישראל לקראת שנת 2020

אברהם פרנק, מתרבות של בחינות - לפדגוגיה עכשווית: המעשה החינוכי בישראל לקראת שנת 2020, רסלינג, 2013

ספרו של אברהם פרנק מכיל 68 מאמרים שפרסם בעיתונים ובאתרי אינטרנט במהלך השנים האחרונות. המאמרים מסודרים בשערים המתמקדים בסוגיות חינוכיות שונות. בשער הראשון מופיע מאמר אחד בלבד. הוא עוסק בעידן הפוסט־מודרני והטכנולוגי ובהשפעותיו על החינוך, בעיקר בכל הנוגע לצורך באוטונומיה רבה יותר למלמדים וללומדים לעומת משטר הבחינות והסטנדרטים השולט במערכת החינוך בארץ בעת הזאת. כבר במאמר זה ממליץ המחבר להגדיר מחדש את מטרות החינוך, המלצה שעליה הוא חוזר במאמרים רבים בספר.

השער השני עוסק במדיניותו של משרד החינוך בשנים האחרונות מנקודת מבט ביקורתית. המחבר מלין קשות על התמקדותו של המשרד במדידה ובהערכה של תפקודי המורים והישגי התלמידים כאמצעי כמעט בלעדי לשיפור תפוקותיה של מערכת החינוך. ברוח ביקורתית זו מציג המחבר את עמדותיו בנוגע ללימודי הליבה, להכנסת מקצועות לימוד לבתי ספר בהוראת שר החינוך הקודם, להיעדרו של חינוך לסובלנות ועוד. הוא יוצא חוצץ כנגד הכנסת מודלים עסקיים למערכת החינוך וגורס כי מודלים אלה יפגעו בקידום היצירתיות, הביקורתיות, התקשורת הבין־אישית ואוריינות המידע בקרב תלמידי ישראל וכמו כן יקשו על קידומו של ההיי־טק הישראלי בדור הבא.

המחבר אינו חוסך את שבטו משר החינוך הקודם, גדעון סער, וממנהליו הכלליים של המשרד בשנים האחרונות. הוא מאשים אותם בפוליטיזציה של החינוך מצד אחד ובמסחורו מצד אחר – תהליכים המונעים הצטיינות אמיתית, חזון חינוכי אמיתי ומתן אוטונומיה אמיתית לבית הספר. פרנק מזהיר שאם משטר הבחינות והסטנדרטים במערכת החינוך הציבורית בארץ יימשך, יותר ויותר הורים יחפשו לילדיהם מסגרות חינוכיות אלטרנטיביות המדגישות את תהליך החינוך על פני תוצאותיו. אזהרתו זו של המחבר כבר רלוונטית היום.

השער השלישי עוסק ברוח בחינוך, או ליתר דיוק באובדן הרוח בחינוך. המחבר מבכה את הוויתור על הפונקציה החינוכית של בית הספר לטובת משטר הציונים, ויתור המוליד לדבריו תלמידים בעלי מודעות דמוקרטית מוגבלת וחירות מחשבתית מועטה: "רוח האדם הזאת אינה מסתפקת באתגר עלוב של שינון לבחינות וקצת הבנה, כפי שמייעד לה שר החינוך. היא צריכה לתרגל חשיבה מורכבת, חקירה ובדיקה ואקלים של צמיחה. האווירה שמייצרים שר החינוך ומנכ"לו לבתי הספר היא מגבילה וחונקת. העבודה שגם מדינות אחרות עושות זאת אינה עדות לכך שזה מתאים לנו" (64).

פרנק קורא לחינוך הציבורי לחפש משמעות חדשה ומקווה כי המורים יצטרפו לתנועת המחאה החברתית שפעלה בשנת 2011. זאת ועוד, הוא מייחל לשיח ציבורי חדש אשר יחשוף את "המציאות הקלוקלת" שהמשרד מנסה להסתיר.

הואיל וקצרה היריעה מלתאר את יתרת עשרת השערים בספר, אתמקד באחדים מהם, ובעיקר באלה המפתחים את טיעוניו של הכותב. לאחר ששמט את הקרקע מתחת למשטר הבחינות בארץ מתמקד פרנק בשער החמישי בבחינות הבגרות, נושא שחזר לאחרונה לכותרות. לתפיסתו, "העריצות הבגרותית חונקת כמעט כל יוזמה ופעילות שאינן ממוקדות בהכנה לבחינות, בעיקר בחטיבה העליונה אבל לא רק שם" (89). מכאן הוא מסיק כי זמנן של בחירות הבגרות עבר – הן מלמדות שינון של ידע ספציפי ומוגבל ומונעות מהמורים לעסוק באקטואליה, בתרומה לחברה, בהיכרות עם עולם התעסוקה ובפיתוח כישורים אישיים. לא פלא אפוא שהוא מציג עמדה שלילית כלפי הנטייה לחגוג עליות בהישגי התלמידים בבגרות או במיצ"ב. לדידו, הבחינות מונעות יצירתיות, חדשנות ויזמות. הוא מציע להשאיר שלוש בחינות בגרות בלבד, פתרון הנבחן בימים אלה.

שער מעניין במיוחד עוסק בחינוך הערכי ובניסיונות של שר החינוך הקודם להטמיע ערכים לאומיים במערכת החינוך שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם ערכי הצוות והתלמידים, ערכים שהוא רואה בהם אנטיתזה למהותו של החינוך הערכי. הוא גורס שהחינוך הערכי בולט דווקא במסגרות חינוכיות אלטרנטיביות, כגון החינוך הדמוקרטי והאנתרופוסופי ופחות במערכת החינוך הממלכתית הרשמית. השער כולל התייחסות לחינוך לשירות הצבאי, לחינוך מיני ולאלימות הגואה במערכת החינוך.

הסיכום של הספר מרשים. המחבר, המצטייר כבקיא מאוד ברזי מערכת החינוך המקומית, קורא בו לשינוי פרדיגמטי בכל ההיבטים של מערכת החינוך הישראלית – במיקומו של המיצ"ב, בצמצום בחינות הבגרות, בשינויים בתפקידי בית הספר, במסגרת שבוע הלימודים, בלמידה מקוונת, בלימודי השפה הערבית, בחינוך מקצועי, בתפקיד המורה, במשמעות ההסללה ועוד. המחבר קורא להקים רשות לאומית לתכנון חינוכי אומים הנידונים כיום בשיח החינוכי־ציבורי בארץ. הוא מציג תחת קורת גג אחת את מגוון צורות השיח, הרפורמות, המדיניות, הקשיים, האתגרים וכיוצא באלה של מערכת החינוך הציבורית, ולכן הייתי ממליץ לשר החינוך החדש לעיין בספר זה בטרם יישאב לקדחת הבחינות והמדידה וייזכר חלילה בהיסטוריה כעוד שר שהפך את מערכת החינוך למפעל אחד ענק של תוצרים מדידים.

עם זאת טוב הייתה עושה ההוצאה אילו העניקה תשומת לב רבה יותר לארגון הספר, משום שבמקרים אחדים כותרותיהם של השערים אינן תואמות את הטורים המופיעים ויש גם חזרות מיותרות על רעיונותיו ועמדותיו של המחבר.

סקירת הביקורת נכתבה ע"י פרופסור יזהר אופלטקה
פרופ' יזהר אופלטקה הוא מרצה וחוקר בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב