במחקר זה: מורי מורים הם מורי בית ספר שעובדים עם מתכשרים להוראה (חונכים, מאמנים) ומורי מכללה/מדריכים פדגוגיים ממוסד ההכשרה. החוקרים ניתחו העדפות למידה בהיבטי "מה" ו"איך" של מורי מורים. נבדקו ארבע קבוצות: מורי מורים שהם מורי בית ספר בעלי ותק של פחות מ-7 שנים, ובעלי ותק של 7 שנים ומעלה, מורי מורים ממוסד ההכשרה בעלי ותק של פחות מ-7 שנים ובעלי ותק של 7 שנים ומעלה (Dengerink, J., Lunenberg, M., & Kools, Q).

לינדה דרלינג־המונד, 63, פרופסור לחינוך באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה, היא אחת מנשות החינוך המובילות והמשפיעות ביותר בעולם. בדירוגי "המשפיעים ביותר על השיח החינוכי" בכתבי עת שונים היא לרוב מופיעה בראש הרשימה. דרלינג־המונד לוחמת למען חינוך הוגן והכשרת מורים ממושכת ומעמיקה (נאוה דקל).

עליית חשיבות החינוך כמשאב לפיתוח אישי של הפרט וכמנוע לצמיחה כלכלית וחברתית של המדינה, לצד ההכרה הגוברת במקומם המרכזי של מורים בתהליכי החינוך, ממקדת את תשומת לבם של קובעי מדיניות חינוך במדינות רבות בהכשרת כוח ההוראה. השאיפה למצוא דרכים יעילות ומוצלחות להכשרת מורים נמצאת על סדר היום של חוקרי חינוך, של משרדי חינוך ושל גורמים במגזר השלישי זה כמה עשורים. בתוך תהליכי חיפוש אלה מופנה זרקור במיוחד אל הרכיב ההתנסותי בהכשרה – העבודה המעשית. כמו בפרופסיות רבות אחרות, יש לחלק זה של ההכשרה מקום מרכזי ומהותי, שכן הוא החוליה המקשרת שבין הלימודים לעולם העבודה, בין התאוריה למעשה, בין היות הסטודנט לומד להיותו מלמד (תמר אריאב).

מאמר זה חוקר את התפיסות של שבעה מורים מנוסים שלקחו על עצמם את התפקיד של הובלת פיתוח הידע של מורים מנוסים ושל מורים חדשים דרך גישת חקר המקרה. הממצאים חושפים שלהובלת פיתוח מקצועי יש השפעה על הזהות המקצועית של מורים אלה. התפקיד החדש הזה משנה את הדרך שבה הם רואים את עצמם כמורים, ואת הפרקטיקה שלהם כמורים, ועבור אחרים הוא תרם להתקדמות הקריירה ולתפקיד המנהיגות שלהם(Elizabeth White, 2014).

המחקר המוצג מבקש לזהות אילו דפוסי ומאפייני התפתחות מקצועית משמשים לצמיחה אישית של מכשיר המורים, אילו דפוסי ומאפייני התפתחות משמשים לקידום המקצועי שלו; מהן המוטיבציות המעודדות התפתחות מקצועית ואילו קשיים וצרכים משפיעים על ההתפתחות המקצועית של מכשירי המורים (לאה שגריר).

מבין הפעולות הרבות, המורה המתאים לבית הספר הקיים מבצע בעיקר העברת ידע דיסציפלינרי. הוא אינו נדרש לעסוק בצרכים של תלמידיו, בכישורים שלהם – רק הבסיסיים ביותר – אינו מתנסה בדרכי הוראה שונות, והנגיעה שלו לנושאים ערכיים ויצירתיים היא שולית. המערכת לא רק שאינה מעודדת, היא אינה מאפשרת במרבית המקרים הוראה טובה כמו זו שאמור לבצע מורה הפרופסיונלי. למורה כזה דרוש מרחב האוטונומיה המתאים (Eurydice, 2008) – עניין קריטי – שאינו נתון לו בבית הספר הישראלי ( אברהם פרנק) .