הציפיות ממערכת החינוך גבוהות: לשפר את הישגי התלמידים; לטפל בהגירה ובסגרגציה; להפחית את שיעור הנשירה ועוד. על המורים לשלב את כל המטרות האלה בפעילותם היומיומית. רבים מהם שואפים לשמש סוכני שינוי עבור תלמידיהם, לסייע להם למצוא את מקומם בחיים ולהכינם לעתיד המשתנה תמיד. מורים המשפרים באופן קבוע את אסטרטגיות ההוראה שלהם הם סוכני שינוי גם עבור עצמם ועבור עמיתיהם.

הטענה המרכזית של מאמר זה היא כי תורתו של ההוגה הסיני קונפוציוס בדבר הרמוניה חברתית יכולה לספק הצדקה חיונית לחינוך ליברלי, אותו חינוך הומניסטי המתמקד במדעי הרוח ושכיום נטען נגדו כי אינו מועיל לחברה ואינו תורם כלכלית ולכן המדינה אינה צריכה לממנו. קונפוציוס היטיב להבין את הערך המוסף שיש לגיוון ולריבוי בהשוואה לאחידות בהיבטים רבים של הפעילות האנושית, החל בצורך של השליט בשרים בעלי דעות שונות שייעצו לו בדבר דרך הפעולה הטובה ביותר וכלה בצורך של השף להשתמש במרכיבים רבים כדי להכין ארוחה טעימה.

שאלת החינוך לפטריוטיות עולה לנוכח הגלובליזציה, בעיות סביבתיות המחייבות פתרונות כלל-עולמיים, היחלשות מדינות הלאום, הגידול בשיעורי ההגירה והתחזקותה של הרב-תרבותיות.דין זה רלוונטי במיוחד לישראל, חברה מפוצלת בין כמה שבטים יריבים שלכידותה החברתית מתערערת.התפישה הקוסמופוליטית, שמזוהה עם הוגים כעמנואל קאנט ומרתה נוסבאום, מבקשת להנחיל לתלמידים ראייה המקדשת את המשותף לכל בני האדם, את הסובלנות, השוויון וההתחשבות באחר – ולא את הייחודיות הלאומית, האתנית או הדתית שלהם. קוסמופוליטים רבים מאמינים כי חירות ושוויון חיוניים למימוש האישי של הפרט, שהוא ערך חשוב בעיניהם.

תורת האילוצים (TOC-Theory of Constraints) מציעה כלי חשיבה המאפשרים לפתח ניהול ממוקד ולשכלל מיומנויות תקשורת באופן המגביר את יעילות המערכת. לפי תיאוריה זו, אילוץ הוא משאב המכתיב את תפוקת המערכת, הנמדדת על פי המידה שבה המערכת משיגה את מטרתה. ניצול טוב יותר של האילוץ מביא לשיפור משמעותי של התפוקה ובכך מקרב את המערכת להשגת המטרה.בחינוך הפורמלי מיושמת התיאוריה בשלושה תחומים עיקריים: הוראת תכנים, היבטים התנהגותיים ושיפורים ארגוניים (גולדרט, מירי ורייטר שושי, 2017).

מאז ראשית שנות ה-80 נשבו בתי הספר ברעיון לפיו תלמידים צריכים לקבל במסגרת לימודיהם מערכת מיומנויות חשיבה כלליות שיאפשרו להם לשגשג בעולם בן זמננו ובמיוחד בשוק התעסוקה העכשווי. תחת הכותרת המשתנה "מיומנויות למידה למאה ה-21" או "חשיבה ביקורתית", מאוגדים כישורים שמטרתם לצייד את התלמידים במערכת גישות כלליות לפתרון בעיות, הניתנות ליישום, בעת הצורך, בכל תחום ותחום. באופן טבעי שואפים מבוגרים, מורים והורים, להעניק לצעירים כלים קוגניטיביים רב תכליתיים שיאפשרו להם לנווט דרכם בים האפשרויות שתפתחנה בפניהם. אך האם אין לפנות לאותם כישורים יצירתיים וביקורתיים כדי להעמיד בסימן שאלה את ההנחה לפיה חשיבה ביקורתית אכן ניתנת ללימוד?

מאמר זה דן בקושי של המיעוט הערבי בישראל ליישב את זהותו הלאומית עם תביעת משרד החינוך מכלל בתי הספר, ובהם הערביים, להנחיל את ערכי הציונות ולאמץ את הגדרת המדינה כדמוקרטית ויהודית. המחברים סוקרים את מעמדה הייחודי והאנומלי של מערכת החינוך הערבית, ומראים כיצד מקשה מעמד זה על הערבים בישראל לעצב ולגבש את זהותם באופן שוויוני התואם את צורכיהם. לימודי האזרחות בחברה הערבית הם דוגמה בולטת למתח שבין לימוד תולדות ארץ ישראל לבין הזהות התרבותית והלאומית של התלמיד הערבי. באווירה זו, טוענים המחברים, רווחת בקרב מורים במערכת החינוך הערבית "תרבות של שתיקה", דהיינו, הימנעות מעיסוק בנושאים פוליטיים ולאומיים במסגרת כיתתית. עם זאת, הכותבים מראים שעל אף העובדה שבתי הספר הערביים מתנהלים בתוך סבך אילוצים פורמליים ובלתי פורמליים הגורמים למנהלים ולמורים לתמרן בתוך מרחב מצומצם למדי של פעילות מותרת, יש בידיהם דרכים יצירתיות לטיפוח הזהות הלאומית הערבית-הפלסטינית. עקב סיטואציה מורכבת זו, מוצאים עצמם מחנכים בחינוך הערבי נקרעים בין דרישות המדינה לדרישות החברה הערבית, בעיקר בכל הנוגע לזהות העצמית שלהם כבני הלאום הערבי-הפלסטיני (ח'אלד עראר ופאדיה אבראהים).