האמנויות טומנות בחובן יתרונות שונים ומגוונים עבור התלמיד. רבים סבורים שלימוד האמנויות הוא דרך נפלאה להעביר לדורות הבאים את ההיסטוריה העשירה של ההישגים האנושיים של הדורות שקדמו להם. המאמר הנוכחי בוחן יתרון נוסף של האמנות באמצעות השאלה: האם חשיפה לאמנויות עשויה להשפיע על יכולתם של תלמידים לפתח חשיבה ביקורתית?

בעבר היו השינויים בחברה ובטכנולוגיה איטיים, כמעט בלתי-קיימים. רוב בני האדם מתו בדיוק באותו עולם שלתוכו נולדו. היום, לעומת זאת, אין לנו שמץ מושג איך ייראו החיים בשנת 2050. איננו יודעים במה נעבוד, איך יפעלו צבאות ומנגנוני מינהל, מה יהיו היחסים בין גברים ונשים או מה תהיה תוחלת החיים. הגוף האנושי עצמו עשוי לעבור שינויים דרסטיים הודות לביו-טכנולוגיה ובינה מלאכותית. לכן, חלק ממה שילדינו לומדים כיום בבית הספר עלול להתגלות כלא רלוונטי בעליל בשנת 2050. רוב בתי הספר עסוקים בהאבסת תלמידים במידע. בעבר היה בזה היגיון, כי מידע היה מצרך נדיר, אולם כיום המצב שונה – ואנו מוצפים בכמויות אדירות של מידע נגיש וזמין ברשת ובמקומות אחרים.

הסביבה הפיסית בבית הספר יכולה לעודד את חשיבת התלמידים. למשל, חדרים אטומים לרעשים מבחוץ או רצפות המכוסות בשטיחים עבים ורכים שאפשר להלך עליהם בגרביים או בנעלי בית ובכך למנוע רעשים מסיחי דעת. לפי המחקר, בסביבה נטולת נעליים פוחתות בעיות המשמעת ועולים הציונים (Pells 2016). בפרק זה מוגדרים סוגים שונים של חשיבה ומוצגות דרכים לטפח חשיבה יצירתית וביקורתית.

במאמר זה מופיע מיפוי של מגמות מרכזיות בתיאוריה ובפילוסופיה ישראליות של חינוך, בעקבות ראיונות עם תיאורטיקנים ישראלים של חינוך באקדמיה. החוקרות זיהו מגמות בולטות של מחשבה עכשווית במציאות רב-תרבותית, טכנולוגית ופוסט מודרנית ובהן: חינוך לאהבת האחר ולערכים הומניסטיים; מעורבות הורית בחינוך; העצמה של נשים וילדים; פיתוח של אוטונומיה אישית; חיזוק ליברליזם ואוטונומיה בבתי הספר; יצירת תחושה טובה יותר של זהות אישית וקהילתית; סביבות למידה מתקדמות; שילוב טכנולוגיות בחינוך ויצירת אינטראקציות רב תרבותיות.

פרופ' לי שולמן, מחוקרי החינוך המובילים בעולם, הגיע לביקור בישראל והעניק ראיון לדה מרקר שבו הביע את עמדתו בכמה מהסוגיות המרכזיות של החינוך במאה ה-21: שכר המורים, תפקיד בית הספר בעידן האינטרנט, גודל הכיתה הרצוי, מבחנים והדרכים לשפר את איכות ההוראה.

בתחילת יולי 2018 נערך באוניברסיטת תל אביב כנס ההיסטוריוגרפיה וההיסטוריה של החינוך בארץ ישראל ובתפוצות – מצב התחום. במושב הראשון, שנקרא "צבא וחינוך", טענה ד"ר תמי הופמן כי יש לבחון מחדש את ההנחה לפיה מערכת החינוך פועלת בהיגיון משלים לזה של המערכת הצבאית. אמנם, בתי הספר והצבא עוסקים בסוגיות בעלות בסיס ערכי משותף, אבל יש גם סתירות במטרותיהם ובאופיים. לפי הרצאתה של הופמן, "יחסי צבא ומערכת החינוך במחקר הישראלי: הגיונות סותרים או משלימים?", בשיח הציבורי בישראל רווחת הנחת מוצא לפיה תפקיד מערכת החינוך הוא להכין את הבוגרים לצבא ולטעת בהם מוטיבציה לשירות. אינדיקציה לכך אפשר למצוא בטבלאות השירות בקרבי המתפרסמות בעיתונות חדשות לבקרים ומשמשות מקור לגאווה למנהלים ולמחנכים בבתי הספר שכבשו את המקומות הראשונים. דוגמאות נוספות שהביאה הופמן לחדירה של יסודות צבאיים למערכת החינוך היו פרויקט "דרך ערך" שבו קצינים מעבירים פעילויות בבתי ספר ותצלום של הכנות לחג העצמאות בגן ילדים, שבמסגרתן בנו הילדים טנקים מקרטון. הצבא, כך הופמן, משמש סוכן חינוכי בחברה האזרחית ובמערכת החינוך – וזאת בנוסף על פעילותו המופנית כלפי פנים במסגרת חיל החינוך.

העשור האחרון היה עד למגמה גדלה של שילוב פלטפורמות טכנולוגיות במחקר ובהוראה. מחקר זה מתמקד בבחינת מקומם של יומני רשת בהכשרת מורים, ולו שתי כוונות של ביסוס תשתית טכנולוגית המקדמת הכשרת מורים והתפתחות מקצועית (Gelfuso & Dennis, 2014). ניתן לראות יומן רשת פיתוח של כדף רשת מפותח /דף בית מורחבים, הכולל טיפוסים שונים של תיעוד והודעות המוצגים בסדר כרונולוגי (Sim & Hew, 2010). נהוג לסווג יומני רשת על פי ארבעה ממדים: 1. אישי –אינדיווידואלי: יומן אישי של כותב אחד, 2. אישי-ציבורי: קבוצת כותבים דנים בעניין אישי, 3. נושאי-אינדיווידואלי: טור פרשנות אישית של כותב בנושא חדש בכל כניסה ליומן, ו-4. אישי –ציבורי: תוכן משתף: קהיליית כותבים המתייחסים לעניינים מקומיים וגלובליים-חברתיים (Krishnamurthy, 2002).