לצד הדיון העיוני בהוראת המחקר האיכותני בהכשרה להוראה, מציגות מחברות המאמר גם ממצאים ונתונים על היקף ההוראה, מקום הקורס בתכנית הלימודים, מטרות הקורס, מבנהו והתכנים הנלמדים, התרגול בהם וההתנסות בהוראתם במכללות לחינוך בישראל. המידע נאסף בשני אופנים: מסקירת אתרי אינטרנט של המכללות ומשיחות או התכתבות עם תשע מרצות שענו על שאלות המחברות בדבר חווייתן בהוראת הקורס בהכשרה להוראה ( אורית אבוהב, מאיה מלצר-גבע) .

מחקר זה עוסק בנכונותן של רשויות מקומיות בישראל להיות מעורבות בחינוך בתחומן ובקשר בין נכונות זו לבין תפיסתן את החינוך כשירות ציבורי. הרקע לעיסוק בנושא הוא התפתחות שתי תופעות בתחום מדיניות החינוך בשלושת העשורים האחרונים: 1. הגברת מעורבותן של רשויות מקומיות בחינוך, כבשירותים ציבוריים אחרים, לעומת מעורבות הממשלה המרכזית; 2. התגברותן של גישות אינדיווידואליות בדיון אודות מדיניות חינוך, הדורשות לתת משקל להעדפותיו של הפרט בעת עיצוב המדיניות הציבורית. שתי התופעות מוכרות מן הספרות, כמופעים של הניאו ליבראליזם במדיניות ציבורית בתחומים שונים. המחקר בוחן את הקשר בין שתי התופעות דרך אבחנה בין שתי תפיסות אפשריות של מושג השירות הציבורי, בעיני קובעי מדיניות: תפיסת שירות כציבורי כאשר הוא מסופק לכלל הציבור, ממומן מכספיו וחוזר אליו כתועלת כוללת, כדוגמת שידור ציבורי; לעומת תפיסת שירות כציבורי שעה שהוא מסופק לכל אחד ואחד מן הפרטים בציבור, אם וכאשר הוא נזקק לו, כדוגמת רפואה ציבורית. המחקר בוחן את הדברים בסביבה הישראלית, דרך מערכת החינוך (ניבי גל-אריאלי).

המאמר מציג פרופיל של פיתוח יוזמה דרך פרדיגמה של סטייה חיובית. ניתנת הגדרה של המונח, זיהוי האנשים שמפיקים פתרונות ייחודיים לבעיות. ניתנות דוגמאות לשימוש בסטייה חיובית ברפורמה ויזמות חינוכיות, כגון: הירידה בשיעור הנשירה מהלימודים בארגנטינה, שיפור בביצוע של התלמידים בארצות הברית, ועלייה בשיעור המסיימים את בית הספר התיכון במרסד שבקליפורניה(Singhal, Arvind, 2013).

כל רפורמה חינוכית חייבת להתמודד עם שאלת אופיו ומבנהו של בית הספר הרצוי. כדי להציע את החזון בדבר בית הספר הרצוי יש להצביע ראשית על המטרות והיעדים שבית ספר כזה ישאף להשיגם, ולאחר מכן על האסטרטגיות והתכונות הבית-ספריות המתחייבות ממטרות אלה. חשוב שבית הספר יציב מטרות בארבעה מישורים לפחות ( דוד גורדון) .

בדומה לרופאים ולפסיכולוגים, שמחויבותם העליונה היא לרווחת המטופלים, כך על אנשי חינוך להגדיר ולעצב את זהותם המקצועית מתוך מחויבות עליונה לליבת העשייה החינוכית ולדעת לעמוד איתן לנוכח לחצים של קבוצות אינטרס חיצוניות – אידיאולוגיות, דתיות, מפלגתיות או כלכליות;וכדי להגיע אל כל תלמיד ותלמידה – לדאוג לשלומם ולהתפתחותם ולזמן להם את המיטב עבור התפתחותם ורווחתם – אין המורים יכולים להסתפק בכשירויות הטכניות של הוראה יעילה (על פי מתכונות סטנדרטיות), אלא עליהם להתפתח לכלל "דיאלוגיסטים" מיומנים שמזמנים מפגשים של אמון, פתיחות, קשב ורגישות ( נמרוד אלוני).

המסמך שלהלן מציע המלצות ליישום "הצעד הבא" של רפורמת "אופק חדש". הרפורמה החלה בשנת 2007, וה"צעד הבא" יימשך בחמש השנים הבאות. ההמלצות מבוססות על שורה של מחקרים מהארץ ומהעולם, ועיקרן חתירה להעמיד את עובדי ההוראה – מורים וגננות – במוקד התהליך החינוכי. "הצעד הבא" יעסוק בתנאי עבודתם, באוטונומיה שלהם ובהתפתחותם המקצועית והאישית. למסמך המקורי בדפוס מצורפים נספחים – הערות על היבטים של "אופק חדש: הצעד הבא" – אשר נכתבו בידי פרופ' יזהר אופלטקה, ד"ר יורם הרפז, פרופ' עמי וולנסקי, ד"ר יריב פניגר, ציון שורק, פרופ' נמרוד אלוני ופרופ' דוד גורדון.

המאמר בודק הצורה שבה הציונות פנתה אל ספר התנ"ך, ובפרט, כיצד פנייה זו מצטיירת בתכנית הלימודים הממלכתית בתנ"ך, תשי"ד-תשט"ו. הנוכחות של התנ"ך בסִפֵּר הציוני הייתה בולטת. הציונות, כשאר התנועות הלאומיות, העמידה את התנ"ך במרכז הבמה כחלק מגישושה אחר זהות לאומית. הופעת תכנית הלימודים בתנ"ך הייתה קשורה לחקיקת 'חוק חינוך ממלכתי'. היא התבססה על הנחות יסוד אקולטורטיביות, וביקשה להציב את התנ"ך במרכז התרבות היהודית, כספר בעל סמכות, על מנת שהוא יוכל לפעול את פעולתו הראויה ככלי חינוכי. טענתי, בניגוד לטענת אורי רם, שמחברי תכנית הלימודים לא התעלמו מן המימד הדתי-תאולוגי של התנ"ך ושהם העדיפו את ההוראה הערכית-תרבותית על פני הפן היסטורי-מיתי של הספר ( צבי פרידלנדר).