על האופן שבו מורים מעריכים את תלמידיהם ואת הישגיהם במקצועות הלימוד השונים נכתב רבות. מחקרי העבר בנושא זה התמקדו במיוחד, אם כי לא באופן בלעדי, ביכולת המתמטית של התלמידים ובניסיון להבין האם הערכותיהם של המורים את ביצועי התלמידים מדויקות, או שמא הן חושפות הטיות. כדי להימנע מהשפעת ההטיות הגזעיות והמגדריות נבדקו במחקר עם בקרת אקראיות (randomized controlled study) הערכותיהם של 390 מורים ל-18 פתרונות מתמטיים אליהם קושרו באופן רנדומלי שמות טיפוסיים למגדר ולגזע. מבין המורים היו 350 נשים ו-40 גברים, 255 לבנים, 48 שחורים, 68 היספאניים ו-19 המוגדרים כ"אחרים".

רבים חשים, גם אם באורח אינטואיטיבי בלבד, שחינוך אמנותי במיוחד בגילאים צעירים תורם תרומה משמעותית להתפתחות האישיות, ולעתים אף מעצב אותה ממש. אלא שההוכחות המדעיות שתוכלנה לגבות תחושה זו בנתונים ובמספרים נעדרות, או למצער אינן חד משמעיות. דומה שספרו של הרברט ריד "חינוך דרך אמנות" (Read, 1943) מבקש לענות בדיוק על חוסר זה.

באוקטובר 1963, בשיאן של מהומות הגזע בארה"ב, נשא הסופר והפעיל החברתי האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין הרצאה בפני מורים בניו יורק ובה דיבר על דימויו העצמי של הילד השחור ועל הדרך לשחררו, כמו גם את אמריקה כולה, מקללת הדיכוי הגזעי. למרות השנים שעברו, דברי בולדווין נותרו רלוונטיים לכל הורה ולכל איש חינוך, במיוחד בחברות רב-תרבותיות הסובלות מיחסים מתוחים בין רוב למיעוט

בספרם "דרכים בהוראת גמרא" מציעים המחברים לסיים את שלב ההכנה ללימוד הסוגיה בהצגת שאלה או בהעלאת בעיה שתכוון את התלמידים להתמודדות עם הטקסט. באופן כללי, המטרה היא לחנך את התלמידים ללמוד גמרא באופן עצמאי, ולשם כך ממליצים המחברים על תהליך בן חמישה שלבים:

פרשת התלונה הכוזבת על אונס בקפריסין חשפה נורמות מיניות בעייתיות בקרב צעירים. נורמות אלה נובעות במידה רבה מהתפתחויות טכנולוגיות אשר אפשרו תפוצה נרחבת של פורנוגרפיה ושל אפליקציות להיכרויות מיידיות. במציאות זו גברה חשיבותו של החינוך המיני בבית הספר. המאמר שלפנינו דן בשאלה כיצד יכול חינוך מיני מקיף לתמוך במאמציהם של בני נוער לפתח ריבונות מינית (sexual agency) על כל צורותיה.