ג'ון דיואי (1952-1859) הוא מאנשי החינוך, הפילוסופים והפסיכולוגים הבולטים שהעמידה ארצות הברית, אחד מהוגי החינוך הפרוגרסיבי וממובילי הזרם הפרגמטיסטי בפילוסופיה. דיואי סבר כי תפקיד בית הספר הוא להקנות כישורים ומיומנויות לפתרון בעיות, וכי על התלמיד להתנסות בדברים באופן מעשי ולא לשנן חומר. כך למשל, בבית הספר הניסויי שהפעיל, התלמידים למדו מדעים דרך תהליכים טבעיים כמו בישול – למידה תוך עשייה. בשנת 1897 פרסם דיואי את משנתו החינוכית, תחת הכותרת "My Pedagogic Creed", שם ניסה לשרטט מרחב משותף לחינוך המדגיש את החברה ולחינוך המדגיש את היחיד. כפי שניתן לראות להלן, דיואי חלק על עצם ההבחנה בין יחיד לחברה, ובמידה רבה ראה בה הפשטה מלאכותית.

אחת הסוגיות המרכזיות בחינוך המודרני סובבת סביב השאלה מדוע ילדים מסוימים מצליחים ואחרים נכשלים. בשנים האחרונות הוצעו תשובות החורגות מהתחום הקוגניטיבי, כלומר כאלה שאינן קשורות באופן מסורתי למנת משכל (IQ) ולמבחני השגיות. בעוד שבעבר יכולות מסוימות נתפסו כקבועות ובלתי ניתנות לשינוי, הרי שהיום יותר ויותר פסיכולוגים טוענים שניתן להצמיח ולפתח יכולות פנימיות (Dweck, 2006). המחקרים העוסקים ביכולות אלה, לצד עלייתה של הפסיכולוגיה החיובית מבקשים לעמוד על אותן "איכויות אישיות" (Duckworth & Yeager, 2015), על מנת שניתן יהיה להצביע בבירור על הקשר בינן לבין הישגים חיוביים ולעודדן בכיתות.

לעתים קרובות נשמעת מפי מומחים לחינוך ולמדעי החברה הטענה לפיה החברה האמריקנית, לפחות על פי מספר פרמטרים, נמצאת בעיצומו של תהליך הידרדרות מוסרית (Norman, 2017). אף על פי ששיעור האלימות הולך ופוחת ומלחמות הופכות לנחלת העבר, האמריקני הממוצע מרוכז יותר בעצמו, תורם פחות לחברה הכללית וידע מוסרי בסיסי אינו עוד מנת חלקם של ילדים (Smith, Christoffersen, Davidson, & Herzog, 2011). מה ניתן לעשות?

כתב העת היוקרתי The New Yorker פרסם כתבה ארוכה על רשת בתי ספר ציבוריים בזיכיון בשם Success Academy, הפועלת בעיר ניו יורק ונתונה במחלוקת ציבורית עזה.תלמידי הרשת משיגים ציונים גבוהים במבחנים האחידים של מדינת ניו יורק. 95% מהתלמידים הצליחו להשיג "דרגת מומחיות" בבחינות במתמטיקה ו-84% השיגו דרגה זו בבחינה באנגלית ואמנויות. זאת כאשר שיעורי השגת דרגת המומחיות הממוצעים בעיר נמוכים בהרבה: 36% ו-38% בהתאמה. הישג זה ראוי להערכה מיוחדת, משום שרוב תלמידי הרשת מגיעים משכבות מוחלשות: רובם הגדול שחורים ולטינים, ולפחות שני שלישים מהם באים ממשפחות עניות. הרשת החלה את דרכה עם בית ספר אחד ב-2006, וכיום יש בה 46 בתי ספר שבהם לומדים יותר מ-15 אלף ילדים מגן הילדים ועד כיתה י"ב.

מדעי הרוח נמצאים במשבר בישראל ובעולם כולו: מספר הסטודנטים הנרשמים ללימודים במדעי הרוח נמצא בירידה תלולה וכתוצאה מכך מבוטלים קורסים רבים, ולעתים אף נסגרות מחלקות שלמות. משבר זה משקף בין השאר את ערכי החברה המערבית הקפיטליסטית המודרנית ואת סדר העדיפויות שלה, ובראשם הצלחה כלכלית ותועלת מעשית. ואולם, האם באמת אין כל תועלת מעשית במדעי הרוח? האמנם ניתן להסתדר בלעדיהם או שמא הם יכולים למלא תפקיד שאין בכוחם של מדעי הטבע ומקצועות לימוד אחרים למלא?מאמר זה משרטט את תרומתם הייחודית של מדעי הרוח, וטוען כי רק הם יכולים לספק משמעות והנחיה מוסרית, עניינים שאף חינוך אינו שלם בלעדיהם.

הטענה המרכזית של מאמר זה היא כי תורתו של ההוגה הסיני קונפוציוס בדבר הרמוניה חברתית יכולה לספק הצדקה חיונית לחינוך ליברלי, אותו חינוך הומניסטי המתמקד במדעי הרוח ושכיום נטען נגדו כי אינו מועיל לחברה ואינו תורם כלכלית ולכן המדינה אינה צריכה לממנו. קונפוציוס היטיב להבין את הערך המוסף שיש לגיוון ולריבוי בהשוואה לאחידות בהיבטים רבים של הפעילות האנושית, החל בצורך של השליט בשרים בעלי דעות שונות שייעצו לו בדבר דרך הפעולה הטובה ביותר וכלה בצורך של השף להשתמש במרכיבים רבים כדי להכין ארוחה טעימה.

שאלת החינוך לפטריוטיות עולה לנוכח הגלובליזציה, בעיות סביבתיות המחייבות פתרונות כלל-עולמיים, היחלשות מדינות הלאום, הגידול בשיעורי ההגירה והתחזקותה של הרב-תרבותיות.דין זה רלוונטי במיוחד לישראל, חברה מפוצלת בין כמה שבטים יריבים שלכידותה החברתית מתערערת.התפישה הקוסמופוליטית, שמזוהה עם הוגים כעמנואל קאנט ומרתה נוסבאום, מבקשת להנחיל לתלמידים ראייה המקדשת את המשותף לכל בני האדם, את הסובלנות, השוויון וההתחשבות באחר – ולא את הייחודיות הלאומית, האתנית או הדתית שלהם. קוסמופוליטים רבים מאמינים כי חירות ושוויון חיוניים למימוש האישי של הפרט, שהוא ערך חשוב בעיניהם.